לעבור מכאב לחיים

דבי גרוס , ב' באייר תשע"ח

דבי גרוס
דבי גרוס
ללא

מעולם לא הבנתי מדוע יום הזכרון נקבע ביום שלפני יום העצמאות. זה פשוט נראה לי לא נכון. כיצד אפשר לעבור מאבל לשמחה בטווח קצר כל-כך? איך זה בכלל אפשרי? לא היה עדיף לבחור תאריכים נפרדים זה מזה, עם אג'נדות שונות לחלוטין לכל אחד? אנחנו, בישראל, גולשים ישר מאבל ואבדן, לאושר וחדוה בזה שיש לנו מדינה עצמאית לעם היהודי.

במהלך השנים, בזמן שנתקלתי בעבודה באלפי קרבנות התעללות ואלימות, הבנתי מה החיבור בין שני התאריכים. לעיתים קרובות, כשאני בוכה ומלווה את הקרבנות של אונס או אלימות בתוך המשפחה בסבל ובכאב, אני נתקלת בתופעה אחרת. אחרי שהכל נגמר, אחרי שהצליחו להשאיר חלק גדול מהכאב מאחור, עדיין נותר הפחד וההיסוס להתנתק ממצב "הקרבן". מי אני אהיה אם כבר לא "קרבן"? אם אמשיך הלאה ואתחיל להינות שוב מהחיים, יחשבו שמעולם לא קרה כלום, ומה שעברתי לא היה כל כך מזעזע. הרתיעה מלהתקדם ולעבור מקרבן לשורדת היא חזקה מאד, ולפעמים כובלת את קרבנות ההתעללות לעבר שלהן שנים רבות.

אני מתפללת שהנפגעות תוכלנה לראות את החכמה שבחיבור בין שני ימים חשובים אלה, יום הזיכרון ויום העצמאות. ההבנה שאפשר לבכות, לצעוק ולהתאבל – ואז עם עזרה ותמיכה – להתקדם לעבר חיים חדשים וחופשיים של עצמאות ותקווה.

זאת תמיד הייתה המטרה והחזון של 'תהל'.  להעניק מקום בטוח- כתף תומכת וחמה- להיות לב מבין ומחבק – אוזן קשבת – שיאפשרו לנפגעת לבא ולספר את סיפורה בבטחה.

אנחנו בתהל מלוות אותה בדרכה לשיקום.  אנו מושיטות לה יד בדרכה להחלמה. נחזיק את ידה כשהיא לוקחת את הצעד הקשה האחרון – לעבור מקרבן לשורדת, להתקדם לעתיד של חופש ושמחה.