בין שואה, זיכרון ועצמאות

משה פייגלין , ג' באייר תשע"ח

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90

יום השואה הוא יום היהודיות.

בקרונות לאושוויץ נדחקו יחדיו המתבוללים הגמורים ממערב, עם החרדים הקיצוניים ממזרח. כשנפתחו הדלתות אל העשן העולה מן הארובה, הבינו אלה – כי כאן כבר לא יועילו עיטורי הגבורה מן המלחמה העולמית הראשונה, לא תועיל הזהות האזרחית, ואלה – כי כאן כבר לא יועילו התפילות והמצוות, לא תועיל הזהות הדתית. 

לקחו מהם את שמם והפכו אותם למספרים, לקחו את המשפחה, את הכבוד, את הבגדים, את השיער, את צלם האנוש. בתאי הגזים, חפים מכל זהות אחרת, נותרה רק זהות אחת, סופית, מוחלטת ומאחדת - כמו המוות לבדו, 

הזהות היהודית.

יום הזיכרון הוא יום הישראליות.

תחת המצבות הצבאיות, טמונים יחדיו, חילוניים אדוקים ודתיים עבדקנים. מכל העדות, מכל האמונות, מימין ומשמאל, מהקיבוץ ומההתנחלות.

המדים איחדום, שום אויב לא הבחין ביניהם.

בשדה הקרב, איבדו את משמעותן כל הזהויות שלבשו, הזהות החילונית, הזהות הדתית. נמוגו הוויכוחים והמאבקים, המוות המוחלט המשותף איחדם תחת המצבות בזהות משותפת אחת – הזהות הישראלית.

תודה לאל על יום העצמאות – שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

מתרחב הלב. כמה מדהים, כמה גדול היום הזה. 

אלא שהיום הזה מרוקן מתוכן זהותי. כדי להתמודד עם בור הריקנות וחוסר היכולת למלא בזהות את היום הגדול, משקיעים סכומי עתק בתשלום לאומנים בבמות.

משהו בלב צובט ביום הזה. 

יום העצמאות יגיע באמת, כשנלמד לחיות ולאחד את שתי הזהויות - ולא למות אותן.