גאווה לאומית

הראל כהן , ה' באייר תשע"ח

הראל כהן
הראל כהן
ערוץ 7

ב-30 שנים האחרונות בליל יום העצמאות אני משתתף בתפילה החגיגית השמחה והמרוממת בישיבתנו הגבוהה בבית אל.

כשאני שב הביתה, מאז שיש שידור אינטרנטי, אני בכל שנה מוצא את בנות ביתי צופות בשקיקה בטקס הממלכתי בהר הרצל.

ובכל שנה אותן תחושות: גאווה לאומית יהודית גאולתית בלב אבל תחושת החמצה.

אם ירד אדם מהמאדים ויצפה בטקס וישאלו אותו, מה אחוז שומרי התורה בעם הזה, מה גודל השפעתם על סדר היום הלאומי, ומה חלקם בעשייה הלאומית, הוא בודאי ישיב בפסקנות: אחוזים בודדים. זה הרושם שמותיר הטקס על צופיו.

הטקס מאד חילוני. הריקודים, הטקסטים, המון דיבורים על "אנחנו", "כוחינו", "עצמינו". המון תודה לעצמינו (מה שגם במידה רבה נכון).

אמנם טקסטים מסורתיים רק מתבלים את המרקחת אבל בקטנה. בערך כמו "צור ישראל" במגילת העצמאות.

70 שנה וכאילו השפעת התורה מתלמודי התורה, אלפי הישיבות התיכוניות, האולפנות, המכינות הקדם צבאיות, ישיבות ההסדר, הישיבות הגבוהות, והמדרשות, כלל לא קיימת.

תחושה כאילו הטקס מלאכותי ומנסה לשמר בכח מציאות של שנות החמישים והשישים שכבר איננה קיימת בעם עצמו. הטקס קרוב הרבה יותר לרוח הבמאים ואדריכלי הטקס ורקדניו המוכשרים ופחות לעם רובו ככולו.

עם ישראל שב מאז למסורתו. עמוד השידרה הלאומי הרוחני היום דומה הרבה יותר לעמוד השידרה שהיה לעם ישראל לדורותיו לפני תקופת ההשכלה והחילוניות, מאשר למה שהיה לפני 40 שנה. הוא כמובן יותר לאומי וגבורתי משהיה בגלות אבל גם החזיר אליו את רוח המסורת שאבותיו מסרו עליה הנפש 3330 שנה.

ואז הבוקר צופים בתמונת האמת שלא יוכל להסתיר בגופו אפילו רמטכ"ל ש(עם כל זכויותיו הרבות מאד מאד!)כה מחליש את רוחו של צה"ל בעמדות פוסט מודרניות הפוגעות בחוסן הטבעי והכוחני המנצח של צבאנו.

כל פני הקצינים המצטיינים שהפריים קלט מסביב לרמטכ"ל חושפות את האמת האמיתית: כך נראה היום עמוד השידרה של עם ישראל.

גם גדעון לוי הבין זאת היום.