בַּת 70 לְשִׁיבָה

הרב עודד כי טוב , ה' באייר תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

הנחת היסוד המקובלת על רובנו ככולנו כי יש תורה בישראל, משמעה כי לכל שאלה, קטנה או גדולה, פרטית או ציבורית, יש לבקש וניתן למצוא בתורה תשובה או הדרכה מניחה את הדעת.

ככל שמדובר בסוגיות ציבוריות, יש להוסיף לכך גם את המשמע בישראל – בארץ ישראל, שהרי, כידוע, אין ציבור ראוי לשמו אלא בעם ריבון בארצו, וכאשר "מלכה ושריה בגוים – אין תורה", ככתוב.

נכון גם לומר כי בנושאים ציבוריים-כלליים, המתבקש הוא קודם כל התמצאות נכונה ב"מצב" שהוא מטבע הדברים סבוך ביותר ורב-פנים, ככתוב "לב מלכים אין חקר" (בגימטריא: ישראל), ו"אילו כל הימים דיו וכו' אין סיפק בהם לכתוב חללה של מלכות" כדברי חז"ל. אפשר אם כן לתאר את המצב מאינסוף זוויות שונות ומשונות – מה שכמובן מרפה ידים מראש מן העיסוק בכך – ויש לפיכך חשיבות רבה להעלאת "מודל", תבנית חשיבה מן התורה הקרויה טוב, במשמע של חוזק וּוודאות, ובמשמע של אופטימיות הששה-אלי-תיקון.

בדברים שלהלן נעשה שימוש במאמר מפורסם של חז"ל על פי הכתוב בהושע (ג): בשלשה דברים מאסו ישראל... במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבית המקדש... ואין מראים סימן גאולה לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, שנאמר: אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם, ואת דוד מלכם, ופחדו אל ה' ואל טובו – זה בית המקדש.   

אל ה' אלקיהם

במבט על מה שהתרחש – ומתרחש ויתרחש – בדורותינו דרך המאמר הזה, נראה כי בקשו את ה' אלקיהם נתקיים במדה רבה בהתעוררות לעזוב את ארצות הגוים (אשר "הדר בתוכם דומה כמי שאין לו אלו-ה"), בזניחת האופציה של השתלבות שיוויונית ("אמנציפציה") והתבוללות בגוים, ובהקמת ריבונית יהודית בארץ – הפרויקט העיקרי של הציונות (החילונית ברובה) – הנקראת בשם ישראל, ומונעת או ממעטת התבוללות במישרין ובממילא.

המסורת היהודית גם היא נשמרת ואף מתפתחת "לאט אבל בטוח" על ידי החֲזרה ללשון הקדש, להיסטוריה היהודית, לארץ התנ"ך וללוח העברי וחגיו ועוד כהנה וכהנה. עיון קל בפרשת הגאולה שבסדר נצבים מראה כי השיבה אל הארץ והתשובה אל ה' כרוכים לבלי הפרד – והשבות אל לבבך בכל הגוים... ושבת עד ה' אלקיך... ושב ה' אלקיך את שבותך ושב וקבצך... והשיבך אל הארץ אשר ירשו אבותיך והיטיבך והרבך מאבותיך.

ה"תשובה" הזו הראשונה, נתגלגלה ובאה – מתוך רחמי שמים מרובים – בעיקר בידיהם של הקרויים "חילונים", הללו שהיו שקועים עד צואר בעמקי הגלות התרבותית ועלולים היו להתבוללות יותר מכל השאר. השיבה הציונית היא "מצוותם" והיא חלקם ונחלתם, ומכוחה זכו הם ובניהם קודם כל להשאר יהודים, ועד עצם היום הזה צאצאיהם אוכלים – פשוטו כמשמעו – את פירות מצוותם בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא.

אל דוד מלכם

אבל כל זה אינו נוגע כלל לשיבת ישראל אל דוד מלכם, שמשמעה כינון שיטת-מדינה יהודית – מערכת כולית ש"אינה עושה חשבון" לגויים ולכלליהם אלא מפיקה את כללי היסוד שלה, את צביונה, חוקותיה, ערכיה ויעדיה קודם כל מתוך תרבותה שלה (כמובן גם לטובת העמים כולם, שבסתר לבם מצפים לנו ולתורתנו ללמדם "איך עושים מדינה"), כי "ספר התורה על לבה", ומדובר כמובן בתורת הלב כאמור בפרשת המלך, אשר לבו-לב-העם ומצליח מתוך לבו הטוב לקדם ולהחדיר אט אט את רוח התורה בכל רבדי המציאות הממשית, ברצון הציבור הכורת לו ברית ככתוב.

המשימה הזו כמובן אינה לפי כוחה של הציונות החילונית, שכבר עשתה את שלה ומיצתה את כוחותיה בהקמת מדינת היהודים הקיימת ו"תיחזוקה", ואין לצפות ממנה לשום דבר מעבר לכך, אך לדעתי זהו בדיוק הפרוייקט המוטל לפתחו של הציבור הדתי-לאומי, שככל הנראה הוא המייצג בימינו את שבט יהודה, שבט המלכות (ואתו-עמו ציבור בעלי התשובה הרבים – גם הם "צאצאי" יהודה ודוד בעלי התשובה – שלא נקלטו בתוככי העולם החרדי ואינם מוצאים את מקומם בשום מגזר מוכר) .

לא גדלתי בערוגות הציונות הדתית, ועד היום, בגילי המתקדם, אין היא בדיוק ה"מיליֶיה" שלי (גם "בעל תשובה" אינני, בעוונותי), ועם זאת – ואולי דווקא מחמת זאת – מרשה אני לעצמי להציג, קצת "מבחוץ", את סברותי האובייקטיביות (...):

הציבור הדתי-לאומי מוצא עצמו נתון לאורך זמן בין הפטיש והסדן: מצד אחד "יש לו חוש" במדינה, קרי בריבונות, ואף לקח חלק בהקמתה (אם כי חלק טפל, משום שסכנת ההתבוללות לגביו הייתה פחות קריטית), ומצד שני, והא בהא תליא, הוא הסובל העיקרי – ראו סוגיות ההתנחלות ואופי הצבא ועוד ועוד – מגויוּתה או ניכורה של המערכת, קרי שיטת המשטר וכללי המשחק הלקוחים לגמרי מן החוץ וכפופים לנורמות בינלאומיות אטומות לכל ייחוד יהודי, עד כדי כרסום בריבונות עצמה.

בקרב הציבור הזה דווקא, ניתן לצפות בכל רגע להתנוצצות והתעוררות – או אם תרצו: התפרצות – חשק חדש, עצום בכח, הדוחף לכיוון של חידוש-מעיקרא של פני המדינה, עם נכונות, פנימית אבל מוצהרת, לייצג וליטול אחריות על אלטרנטיבה יהודית/דוידית, מה שאני קורא "להתחיל את המדינה מחדש" ו"להחזיר את המדינה לעם", תוך כדי עמידה שיש בה מעין אזהרה – רמוזה אבל ברורה למדי – שלא לאורך ימים נהיה "פרייארים" של המערכת הקיימת שנוטה להרוס את עצמה/עצמאותה ואת יהודיותה ובכלל את הכיף שבריבונות. את התחושה העזה הזאת ניתן וצריך לבטא ברורות באלף ואחת אמירות ומעשים, ואט אט להציב אלטרנטיבה, שככל שתעמוד על פרקה ותוצב נכון ובפה מלא, יש לה כמדומה רוב בציבור היהודי (עדיין, אך אין לדעת אם כך יהיה לאורך ימים, כי לאור האינטנסיביות שבחיים הציבוריים ספק רב אם יהיה עם מי לדבר בעוד עשר או עשרים שנה.

ויש לזכור כי דווקא בימי המלך ה"ליברלי" הושע בן אלה, אשר לא הרשיע כאחאב ואף ביטל את המחסומים שהציב ירבעם ואיפשר לכל לעלות אל מקדש שלמה, נחתם גזר-דין-גלות על שבטי ישראל שברוב עתים וימים רחק לבם מבית דוד, ומשלא עלו נידונים מעתה כמזידים, ולא כשוגגים ואנוסים על פי דיבור המלך, ובימינו: המערכת הנכרית השלטת).

אין כמו יום ההולדת ה70 למדינה להתחיל בכך, בסיסמא בַּת 70 לְשִׁיבָה.

אל המקדש

החרדים שהם לכאורה שבט לוי ונספחיו, אין להם חלק ונחלה ולא חוש בִּמדינה שאין לה זיקה אל הקדש והמקדש, ולדידם אינה אלא פָּריץ ככל הפריצים וצריך לעסוק בשתדלנות כבגולה. אמנם לאחר שתחל לקום מדינה יהודית דוידית, יעלו הם, שלא כילו כוחם ולא הקיזו דם על הקמת המדינה – הראשונה והשניה – וכשלמה בן דוד שבא אל המוכן מבחינה זו לאחר שדוד אביו "דמים רבים שפך", היינו כילה כוחותיו על הקמת המלכות היהודית הייחודית אשר לא ככל הגויים (ואשר מטעם זה עלולים הגוים לחשוש מלבוא אל מקדשו...), וילַמדו את עצמם ואותנו כולנו את סוד שירת הלויים והיצירה בקדושה, איך בונים מקדש, איך מנתבים את כל ההתלהבות החמה מ"חצרות הקדש" ומהיכלי הישיבות הקדושות אל הר הקדש בירושלים, ואיך מחברים שמים וארץ ומַשְׁרים שכינה ונבואה בגילוי על ציון ועל מקראֶהָ ובתוך כל אחד ואחד. אמן כן יאמר ה'.

ובינתיים

בינתיים כל אחד מן החוגים הללו השלשה "עומד על נפשו" בכדי לברוח מעיקר משימתו. האליטות החילוניות מנהלות מלחמת מאסף לטובת הגדרתה של המדינה כמדינת שמד ש"דבר אין לה עם הדת" (בעיקר זו היהודית...) ובעצם גם לא עם הציונות, כאשר הציבור הרחב (שנכון לקרוא לו "מסורתי") "אין לו לאן לחזור" וכנראה מעדיף דווקא את ההדתה ואת השיבה ליהודיותו-ציוניותו; האליטות הד"ליות נאחזות בכח בממלכתיות מתמכרת אל המערכת הקיימת ומתעקשים על קדושתה-כפי-שהיא, ורבני החרדים עסוקים בבריחה מכל זיקה להר הבית ובמסירתו ברצון לשועלים דווקא...

מכל מקום המפתח העיקרי מצוי בידי הציבור הדתי-לאומי העומד באמצע, בעין הסערה, ומי יתן ויתעשת בקרוב ממש, כי בידיו בעיקר מצוי מפתח הגאולה.     

ודעת לנבון נקל, כי כל תזוזה בציבור הזה, תעורר מיניה וביה תהודה ותכה גלים גם בציבורים האחרים. הציבור המסורתי, החילוני בעל כרחו, כברירת מחדל, יגלה פתאום שאולי אפשר גם אחרת, ומנגד הציבור החרדי יבין שעליו להכין עצמו למדינה יהודית של ממש – גם בטרם בוא המשיח "עם ענני שמיא" – שכבר לא ניתן להתייחס אליה כגלות גרידא.

וכמובן, לא כאן המקום להעריך את ההשלכות הפוליטיות המיידיות שבוודאי יחולו עם שינוי הגישה וקריאת הכיוון ברוח האמור.