צריכים לדבר על ליברמן

כבר כמה שבועות אני רוצה לכתוב כאן על אביגדור ליברמן. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ו' באייר תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. זה מסוכן. זה מסוכן לדמוקרטיה, זה מסוכן לימין שמצטייר כסותם פיות, זה מסוכן לשמאל שחש שסותמים את פיו.

כבר כמה שבועות אני רוצה לכתוב כאן על אביגדור ליברמן. כל פעם חיכיתי, ובינתיים נוספות עוד ועוד דוגמאות. לא ברור לי איך דווקא מתוך הממשלה אין ביקורת נוקבת הרבה יותר על דיבוריו האחרונים.

לפני ארבעה חודשים, למשל, קרא ליברמן להחרים את תושבי ואדי ערה, לא פחות, ולא לקנות אצלם כדי "לגרום להם להרגיש לא רצויים כאן". הדבר עבר בשקט. הייתה גם תמיכה פומבית וקולנית שלו באלאור אזריה, וגם הבטחה שלו לחסל את איסמעיל הנייה תוך 48 שעות. הטון השתנה משהו אחרי שהוא הפך לשר ביטחון. אלאור בכלא, הנייה חי. 

אבל השבועות האחרונים מטרידים במיוחד. לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הודיע ליברמן במפתיע שהחליט לאסור על 110 פלסטינים להגיע לטקס משותף, ישראלי-פלסטיני, שמארגנות משפחות שכולות ישראליות. הנימוק שפרסם: "זהו מפגן של טעם רע וחוסר רגישות".

יודגש: אין פה נימוק ביטחוני, השב"כ אחראי על אישורי הכניסה של המשתתפים הפלסטינים בטקס. "פורום המשפחות השכולות" וארגון "לוחמים לשלום" מארגנים את האירוע הזה כבר 13 שנים ברציפות. אפשר לחשוב מה שרוצים על עצם ההתכנסות הזו, אבל ממתי שר הביטחון הוא קומיסר התרבות? האח השכול גילי מייזלר, שאחיו גיורא נפל במלחמת יום כיפור, אמר השבוע על העתירה שהוגשה לבג"צ: "אף אחד לא יגיד לי איך לבטא את השכול שלי. מי שזה מפריע לו – שלא יבוא". ובכלל, זה הרי טקס קטן ולא משמעותי, פסיק בתוך הנרטיב הישראלי-ציוני ביום הלאומי הזה. מה בדיוק הפריע לליברמן? או שאולי הוא סתם זיהה הזדמנות קלה "להיכנס בשמאלנים" ולריב עם בג"צ?

שבוע קודם לכן קרא ליברמן למגיש גלי צה"ל קובי מידן לעזוב את התחנה בעקבות פוסט אישי (!) שבו כתב על כך שהוא "מתבייש להיות ישראלי". מידן זומן לשיחת הבהרה אצל מפקד גלי צה"ל. שבוע קודם אמר שר הביטחון: "מרצ לא שייכת למדינת ישראל".

לפני כן העז להורות לתחנה הצבאית להחרים את יהונתן גפן, בעקבות דבריו על עהאד תמימי, וכך כתב: "הנחיתי את מפקד גל"צ להפסיק להשמיע או לראיין את יהונתן גפן בכל שידורי התחנה. רדיפת הכותרות של גפן מחליאה ומקוממת". רדיפת הכותרות של גפן מחליאה ומקוממת? של גפן? במקרה הזה היועץ המשפטי הזכיר לשר הביטחון שאין לו סמכות לערוך כך את שידורי גל"צ, ושוב ירד הנושא מסדר היום.

מה משותף לכל הדוגמאות האלה, מעבר לפגיעה אמיתית בחופש הביטוי? מדובר פעם אחר פעם בדיבורים בלבד, בלי שום מעשים. פופוליזם כבר יש מספיק ברשתות החברתיות. אם נסתכל על רצף הכותרות האחרונות שייצר ליברמן לא נמצא פה קידום של מדיניות ימנית או שמרנית, שינוי ממשי של המציאות או עשייה אידיאולוגית כלשהי. רק אמירות מתסיסות שגורפות לייקים בצד אחד וזעם בצד שני.

ליברמן רץ בעבר תחת הסיסמה "מילה זו מילה". מתברר שמילה זו רק מילה. 

2. תופעה מוזרה: מגיבים רבים כתבו לי על ה"אומץ" בעקבות דברים שאמרתי לאחרונה על בית המשפט העליון. למה לצאת נגד האקטיביזם השיפוטי זה אומץ? בתרבות דיבור שבה "שמאלני" זו כבר כמעט קללה, שלא לדבר על "ערבי", על החרדים מותר להגיד הכול וגם על הימין – אי אפשר למתוח ביקורת עניינית על בית המשפט? למה כל אחד מטיח פה "פשיסט" או "בוגד" חופשי חופשי, אבל השופטים חסינים? 

הימים האחרונים סיפקו עוד כמה הוכחות לתחושה הציבורית הקשה כלפי מערכת המשפט. וזה לא אומץ להגיד זאת, זה המובן מאליו. בדיוק בשבוע שבו המערכת הפוליטית התחילה, סוף סוף, להסדיר מחדש את האיזון שהופר בין הרשויות, קיבלנו שתי דוגמאות קיצוניות למה זה כל כך חשוב:

• חמזה פאיז דקר את נירית זמורה בגבה בצומת גוש עציון תוך שהוא צועק "אללה אכבר". האם יש עוד דרך לפרש את המעשה מלבד ניסיון רצח? האם זה לא מספיק כדי להבין מה כוונותיו? ובכן, לא. בית הדין הצבאי קבע שלא בטוח שמדובר בניסיון רצח בגלל ספק לגבי איכות ואורך הסכין. המחבל גם דקר אותה בגב ולא בחזה, ואף דקר רק פעם אחת וברח. קיתונות של בוז ולעג השתחררו השבוע אחרי ההחלטה הזו, אלפים שיתפו את הפלפול המשפטי שמזכה את פאיז מרצח, ובני המשפחה התראיינו על ההחלטה שוב ושוב. "אני מרגישה שדקרו אותי היום שוב, שתקעו לי סכין בגב", אמרה זמורה.

• והנה עוד פסיקה שרבים תמהו עליה, בעיקר גורמי מקצוע שעוסקים בתעסוקת חרדים. בית המשפט מאיים לסגור את התכנית החשובה והחדשה "חרדים לשירות המדינה". מטרת התכנית היא לקחת צעירים וצעירות חרדים מצטיינים ולהכשיר אותם למשרות במגזר הציבורי. קרן פרטית (קרן קמח) כבר הסכימה לתרום 2.5 מיליון ש"ח, תכנית לימודים מקצועית נבנתה, מאות מועמדים ומועמדות נרשמו ומסלול ראשון החל לפעול.

הפיילוט לפרויקט הנחשוני הזה התקיים, כמובן, בהפרדה בין המינים. אף עותרת ספציפית לא התלוננה לבית המשפט על הפגיעה. להיפך. משתתפי התכנית שההחלטה פוגעת בהם ושמטרתה לחנך אותם מחדש, ולא לדאוג לשוויון של אף אחד. אבל עתירה של "שדולת הנשים" הובילה את בית הדין האזורי לעבודה לעצור הכול, ועוד באמצע, אחרי שהפרויקט כבר החל. הפנייה האישית הנרגשת ששלח לבית המשפט סא"ל במיל' רונן קוטין, מנהל התכנית, שכתב על החמצה היסטורית ובכייה לדורות, לא הועילה.

משפחת זמורה תבקש מהתביעה הצבאית לערער על הכרעת הדין ביחס למחבל. המדינה כבר הודיעה שתערער על ההחלטה ביחס לתכנית החרדים. האם השופטים צריכים להיות "אמיצים", כדי להפוך את שתי ההחלטות?