בשבועיים האחרונים, ליווינו למנוחות שניים גדולים מגידוליה המפוארים של ארץ ישראל. שני תלמידי חכמים, זכי לבב, ישרי דרך ובעלי רגישות אנושית מופלאה.
ראוי להספיד את הרב אביחי רונצקי זצ"ל ואת הרב מרדכי אלישיב קנוהל זצ"ל בנפרד. אבל אני חש חובה לכתוב דווקא על המשותף בשניהם, תלמידי חכמים ארץ ישראלים. כל כך שורשיים. כל כך פשוטים. כל כך ישרים ובגלל זה כל כך אהובים.
שניהם מהווים פאר לגידוליה של הציונות הדתית. הציבור שיכול וצריך להתגאות בבנים בונים אלו. מוכרחים אנו להודות שהחיבור הנפלא של תורת ארץ ישראל ומידות נפלאות מצמיחים תלמידי חכמים כאלה פרי הארץ לגאון ולתפארת.
אבל ישנה עוד נקודה משותפת, יש שיגדירו זאת עממיות. אני חושב שההגדרה היא חיבור עמוק אל העם. חיבור שאינו מתנשא חלילה אלא מרומם ומנשא. חיבור שאינו שופט ומאשים אלא מאזין, חושב, מאיר ומחנך.
תכונה מופלאה היתה בשניהם. כאשר הם שוחחו, ייעצו, דיברו או הקשיבו הם היו לגמרי איתך. אינני יודע כיצד מצאו זמן לענות, לייעץ, להעיר ולהאיר לכל הפונים ותמיד עם מאור פנים ושמחת לבב.
שמן נועם זה הוא הדבר הנחוץ ביותר לעם ישראל. עלינו להשתדל לצמוח ולהצמיח פירות נפלאים ונעימים כאלו כדי לרפא את השברים ולאחות את הקרעים.
הרב אלישיב והרב אביחי, שמות גדולים, אנשים נעימים, לבבות רחבים. עם פטירתם הבה נאסוף לעצמינו את התכונות הנפלאות שלהם ובראש ובראשונה האהבה הגדולה לכל אחד ואחת מאומתינו.