חמש הבנות שניצחו

אם באמצע ההצגה יעלה על הבמה חתול לא קרוא, חזקה על הקהל שיפנה את מלוא תשומת הלב שלו מהשחקנים לאותו חתול מסכן

פרופ'' אביעד הכהן , ז' באייר תשע"ח

פרופ' אביעד הכהן
פרופ' אביעד הכהן
צילום: ערוץ 7

רבי יעקב הלוי, איש ירושלים, לימד אותנו שיעור גדול שמכיר כל שחקן תיאטרון. אם חלילה באמצע ההצגה יעלה על הבמה חתול לא קרוא (שלא לדבר על עכבר), ויחצה בצעד מהוסס ובעיניים מלאות פחד את הבמה מצד לצד, חזקה על הקהל שישכח מההצגה והשחקנים הראשיים ומהתפאורה המושקעת ויפנה את מלוא תשומת הלב שלו לאותו חתול מסכן.

ולא משנה מי יעמוד על הבמה: סר ג'ון גילגוד או מיכל ינאי. החתול ינצח. מדוע ינצח החתול? הרי אין לו אפילו שורה אחת של טקסט ולא גרגר של כישרון? כנראה מן הסיבה שהסצנה שהוא מציג באותו רגע, מבולבלת ככל שתהיה, היא סצנה אמתית, חיה, נושמת. היא תמימה, ונוגעת ללב יותר מכל המונולוגים והג'סטות שבעולם.

זהו המקרה של פסוק קטן בפרקנו, "חתול" לא קרוא בן שלוש מלים, 16 תווי דפוס בסך הכל: "ותהינה לצלפחד בנות".

בתוך רשימות היחס האינסופיות, מלמד אותנו בעל דברי הימים כי ל"צלפחד", דמות נשכחת מן העבר, היו בנות. רק בנות.

לפי האמור בפרקנו, בנות בלי שם, נטולות מעמד עצמאי. כשאר רוב הנשים במקרא, רק "בנות של", "אחות של", "אמא של".

אבל כל המכיר את סיפור בנות צלפחד מן התורה, יודע שבניגוד גמור לעולה בפרקנו, היו אלה חמש בנות דעתניות, בעלות שם, שניצבו נגד משה, אהרן וכל זקני העדה, ותבעו את זכותן השוויונית בירושת אביהן. ולא רק תבעו, אלא גם ניצחו, קבעו הלכה לדורות וקיבלו עליה "חותמת" ואישור מהקב"ה, נותן התורה.

סיפורן הוא דגם, אות ומופת, לעמידה ראויה של נשים על זכותן לשוויון, ולהשגתו גם בשדה המשפט הדתי, שדרך כלל אינו נושא את דגל השוויון המגדרי ברמה. יש בכך לקח לא רק לשעה, אלא לדורות. לימים ההם, ולזמן הזה.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך