תסבוכת משפטית בחסות בג"ץ
תסבוכת משפטית בחסות בג"ץ

בעשורים הראשונים למדינה שופטי בית המשפט העליון ראו עצמם כמי שלוקחים חלק בהגשמת חזון ציוני אדיר של מדינה יהודית בארץ ישראל.

בפסק דין משנת 1963 אומר שופט בעליון: "אין כלל להעלות על הדעת אפשרות של שלילת תוקפו של חוק הכנסת". בית המשפט גם מיעט להתערב בשיקול הדעת של הרשות המבצעת. איש לא טען אז שמדינת ישראל איננה דמוקרטיה ושבית המשפט לא ממלא את תפקידו בהגנה על זכויות המיעוט.

בהשפעת הנשיא אהרן ברק, חזון המדינה היהודית הומר בקידום רעיון מדינת כל אזרחיה ולאחרונה כל לאומיה. הביטוי העז ביותר למהפך הרעיוני מצוי בעניין קעדאן, שבו נקבע שאין למנוע מאזרח ערבי להתגורר ביישוב יהודי. לעומת זאת, בפסק הדין בעניין אביטן נקבע, בהנמקות מוזרות, שיהודי לא יכול לקנות חלקת קרקע ולגור ביישוב בדואי.

כדי להגשים את הערכים הליברליים "הנאורים", שהפכו להיות כוכב הצפון של בית המשפט, התרחשה הפיכה חוקתית. בית המשפט קבע שלישראל יש חוקה והשאר היסטוריה. אין דוגמה כזו בשום מדינה בעולם. שופטי העליון ידעו שהם מובילים שינוי רב־משמעות, אולם הם לא טרחו כלל להיוועץ בכנסת ובממשלה. העליון הפך משותף זוטר לבעל זכות וטו. השאלה כמה חוקים ביטל בית המשפט לא רלוונטית. השאלה הנכונה היא כמה מעשי חקיקה והחלטות שלטוניות מהותיות לא הובאו כלל לדיון וליישום, מחשש שייפסלו על ידי בג"ץ אקטיביסטי.

הצלחת הבג"ץ ביישום המהפכה החוקתית נבעה מאמון הציבור. אולם החלטות בית המשפט בעניין המסתננים יצרו סדק רחב מאוד באמון הציבור בבית המשפט. הציבור הפנים ששופטי העליון אמנם לא חיים באולימפוס היווני (כדברי ברק) אלא גבוה בהרי ירושלים ומנותקים, במידת מה, מסבל אזרחים רבים שנאלצים להתמודד עם השתלטות עוינת של מסתננים על אזורי המגורים שלהם. 

ללא ספק, לבג"ץ תרומה מכרעת בחיסול המתווה שהיה מאפשר את העברת המסתננים למדינות אחרות, כמו גם לתסבוכת המצריכה לפתוח מחדש את מתקני המעצר למסתננים. לבג"ץ זכויות יוצרים ובלעדיות על הכאוס המדיני, החקיקתי והערכי. 

התנהלות בג"ץ בעניין המסתננים יצרה הזדמנות לתקן את עיוותי המהפכה החוקתית ולהשיב את האיזון והריסון לדמוקרטיה שלנו. חשוב לבצע את התיקון, בהידברות עם נשיאת העליון. אין לי ספק שהיא מבינה מה נדרש לעשות 

כדי לשמור על מעמדו ויוקרתו של בית המשפט. ראש הממשלה מבין גם הוא שהידברות, בנפש חפצה, תאפשר לו לזכות באמון הציבור הנדרש להכרעה בהעדר הסכמה.

יש להצטער על אולטימטום של שרים, תומכים ומתנגדים. כל בר דעת מבין שמדובר בסוגיה עקרונית, שהעיסוק בה צריך להיות מעל שיקולים פוליטיים קטנוניים, מוטי קרדיטים. כל מי שחושב שבזבנג וגמרנו אפשר להוביל מהלכים רבי משמעות, לא מפנים את הלכי הרוח בחברה. בימים שכאלה מי ששוקל שיקולי בחירות, או ליטופי תקשורת, יגלה עד כמה הקרדיט זמני ומתעתע להפליא.

באדיבות ישראל היום