ספירת העומר - תהליך לידת האומה

הרב יעקב הלוי פילבר , י' באייר תשע"ח

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

כשהתגלה הקב"ה למשה בסנה אמר לו: "בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". כבר אז גילה הקב"ה למשה שהיציאה ממצרים לא תהיה רק גאולה פיזית, יציאה מעבדות לחירות גופנית בלבד, אלא היציאה תהיה נקודת זינוק שממנה יתעלו ישראל עד לגאולה הרוחנית בקבלת התורה במעמד הר סיני, כמו שדרשו חז"ל [אבות פ"ו מ"ב] על הכתוב: "'חרות על הלוחות' על תקרא חַרות אלא חֵירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

אך באותה השעה אין הקב"ה מגלה למשה מה יהיה משך הזמן מהיציאה ממצרים עד מעמד הר סיני. ואין ספק שאילו רצה הקב"ה היה המהלך יכול להתרחש בימים מועטים, כמו שאמרו משה ואהרן לפרעה: "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו". אבל לא כך רצה הקב"ה והוא הוליך את ישראל שבעה שבועות תמימות עד קבלתם את התורה בעמדם למרגלות הר סיני.

משך הזמן הזה אינו מקרי, שהרי כעבור זמן נצטוו ישראל לציין את משך הזמן הזה בספירה מיוחדת הלא היא ספירת העומר, ואנו שואלים מה אנו לומדים מהספירה הזו המקשרת את יציאת מצרים למעמד הר סיני? המסר של הספירה הוא שיציאת מצרים היתה לידתה של האומה הישראלית ככתוב [דברים ד לד]: "לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך".

וככל ילד שנולד ובא לעולם הוא בתחילה יצור גופני החסר שאר רוח, כך היתה האומה הישראלית בצאתה ממצרים עם-של-עבדים שזה עתה יצא לחירות וטרם נגמל מטומאת מצרים. והמעבר מהלידה הגופנית עד ההשתלמות הרוחנית אינה יכולה להתבצע בצעד אחד קצר אלא הוא חייב להתרחש בהדרגה, בעליה משלב לשלב, עד שלבסוף מגיעים אל הפסגה.

והנה בענין בואו של יתרו נחלקו רבותינו [ב"ר פ' לד] אם יתרו קודם מתן תורה בא או לאחר מתן תורה בא, אך גם לדעה הסוברת שיתרו אחר מתן תורה בא, התורה כתבה את ביאתו קודם מתן תורה, כך שהעצה שנתן יתרו למשה, לפי הכתוב בתורה ניתנה באחד הימים שבין פסח לעצרת, שהם ימי ספירת העומר.

כדי להבין את הקשר שבין עצת יתרו לספירת העומר צריכים אנו להבין מדוע מלכתחילה נמנע משה לנהוג כפי מה שלבסוף יעץ לו יתרו? חז"ל דברו על שני תלמידים: אחד שלא הגיע להוראה ומורה ואחד שהגיע להוראה ואינו מורה, ואפשר לומר שמשה ויתרו נחלקו ממה צריך לחשוש יותר, מתלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה או תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.

יתרו ראה בישראל הרבה חכמים שהגיעו להוראה אך בגלל התנהגותו של משה הם אינם מורים ועליהם נאמר: "ועצומים כל הרוגיה" שהם מונעים תורה וגורמים מכשולות לפני העיורים.

אבל משה סבר שהאלטרנטיבה היא קשה יותר, שמא יסתננו למערכת המשפט וההוראה "תלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים" שעליהם נאמר: "כי רבים חללים הפילה", וחששו של משה לא היתה מעמי הארץ גמורים אלא בעיקר דווקא ממי שראוי להיות שר עשרות ויתחשק לו להיות שר מאות, או מי שבקושי מסוגל להיות שר חמישים והוא בחוצפתו ידחוף את עצמו להיות שר אלפים.

ועל כיוצא בהם כבר כתב הרמב"ם [הל' תלמוד תורה פ"ה ה"ד]: "הרי זה שוטה, רשע וגס רוח, אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצים ויושבים בראש לדין ולהורות בישראל - הם המרבים מחלוקת, והם המחריבים את העולם, והמכבים נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם אמר שלמה בחכמתו: 'אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמנו סמדר'".

אילו לומדי התורה היו מאמצים לעצמם את העיקרון של "ספירת העומר", המסמלת את העלייה ההדרגתית, כמו כל מספר העוקב את המספר הסמוך לו, מבלי לדלג ממספר נמוך למספר גבוה תוך דליגה על המספרים שבינתיים, אילו נהגו כך שרק מי שעמל בתורה ויגע בתיקון מידותיו, מי שהוא מטפס בשקידה והתמדה להתגדל בתורתו ויראתו צעד אחר צעד, כשהוא מקפיד לעלות משלב לשלב ללא קיצורי דרך, הוא שיזכה לבסוף בכתרה של התורה, ושלא כתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה שהוא אצה לו הדרך, את התלמידים האלו לא רצה משה לראות שותפים במערכת ההוראה והמשפט, ולכן הטיל על עצמו את כל המלאכה.

ועל כך אמר לו יתרו שיש לצרף אנשים נוספים, אמנם לא כל אחד מתאים לכך ולכן אין לאפשר לכל אחד לדחוף את עצמו למערכת המשפט, ואין לקבלו אלא רק לאחר שיעבור מבדק של אופי ואישיות, וזה שאמר יתרו למשה: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע" אז "כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".