להיות קוצר בשדה

הרב חגי לונדין , י"א באייר תשע"ח

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
צילום: עצמי

באמצע פרשת אמור, לאחר תיאור חג השבועות, מופיע פסוק שלכאורה לא קשור: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג, כב). למה דווקא פה התורה מוצאת לנכון לחזור על מצוות פאה ולקט? 

מצוות הפאה (להשאיר צד לא קצור בשדה לעניים) ולקט (להשאיר לעניים שיבולים שנופלות תוך כדי קצירה בכדי שילקטו אותן) - הן דרך משונה לתת צדקה. לכאורה היינו מצפים שמצוות צדקה המובחרת תהיה לתת לעניים את השיבולים באופן מרוכז ומסודר במקום שהם עצמם יצטרכו לקצור וללקט אותם בשמש הקופחת.

אולם מצוות הלקט והפאה מלמדות אותנו מהו הכיוון במצוות הצדקה בפרט ובעבודת ה' בכלל - בעל הבית פונה אל העניים ואומר להם: אל תעמדו בצד! זה לא שאני קוצר שיבולים ונותן לכם נדבה - בואו יחד (!) נעבוד בשדה ונחלק בינינו את התבואה. צדקה מלשון 'צדק'. אנחנו שותפים. המסכנים בחברה הם לא נטל - הם חלק מאיתנו.

גם במגילת רות (שאותה נקרא בשבועות) מתואר התהליך שעוברת רות - גיורת זרה - שאט אט עובדת בשדה יחד עם הקוצרים עד שהופכת להיות חלק מהם, מכירה את בועז, וממנה צומחת מלכות בית דוד. 

בזוהר הקודש נאמר שתלמידי חכמים הם 'מחצדי חקלא' (קוצרי השדה) הדרך ללמוד תורה, להגיע למתן תורה בחג השבועות; לעבור את ימי ספירת העומר - היא לא בקבלת מתנת חינם אלא האדם עצמו נהיה קוצר בשדה. "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". להיות 'שותפים' לקדוש ברוך הוא.



טוען....