הליכה על חבל דק

הרב ד"ר יוסף שטמלר , י"ב באייר תשע"ח

הרב ד"ר יוסף שטמלר
הרב ד"ר יוסף שטמלר
צילום: אוניברסיטת חיפה

פרשת אמור בנויה מרצף של נושאים: הלכות שונות שיש לכהנים כגון פגמים גופניים שאוסרים עליהם לעבוד במקדש.

בהמשך מדובר על קרבנות נדבה. מכאן עוברת הפרשה לעסוק בחגים ומועדי השנה, והיא חותמת בסיפור המקלל ש'ברך' את ה', ועונשו היה סקילה. מהו החוט החורז, המקשר בין הנושאים השונים האלה?

אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור מי שמבקש לעבוד את ה' באמת, הוא הצורך לאזן בין: הדחף והמוטיווציה להביא את עצמי ואת רצונותי לידי ביטוי, לעומת הכניעה וההתבטלות כלפי הרצון האלקי. באופן טבעי יש לכל אדם את ההבנה שלו, הרצון שלו, הטעם האישי שלו והאופי המיוחד לו. את כל אלה מעוניין עובד ה' להביא, בעוצמה, לידי ביטוי בעבודת ה' שלו.

מצד שני, פעמים רבות סותר הרצון האלוקי את ההבנה, הרצון, הטעם האישי והאופי שלנו. כאן נוצר קונפליקט משמעותי, ממנו ניתן לפתח שלוש תגובות עיקריות: כיבוי אישיותו של האדם וקבלה אדישה של הרצון האלוקי; קיום אישיותו של האדם ודחיית הרצון האלוקי; קבלת הרצון האלוקי כאמת מוחלטת ומחייבת, ומכאן יציאה לבחון באופן מתמיד את רצונו של האדם, אישיותו ומאוויו, לאור הרצון האלוקי.

נדמה שסוגיה מורכבת זו היא החוט החורז את הנושאים השונים בפרשה. נעמוד על כך בקצרה, ואידך פירושא זיל גמור.

כהן עובד בבית המקדש; כולו מלא התלהבות ומוטיווציה להתקדש, להתעלות, לשרת את ישראל בעבודת הקרבנות. כבר שנים שמכאן הוא יונק את כל חיותו ומשמעות קיומו. והנה, שלא באשמתו, נפל מום בגופו האוסר עליו לעבוד במקדש. יש כאן התנגשות אדירה בין עולמו הפנימי של הכהן ובין הפסיקה האלוקית החד משמעית העומדת כקיר ברזל, שמעתה הוא לא יוכל להמשיך בעבודה.

מכאן עוברת התורה לקרבנות נדבה. מדובר על אדם שמרצונו החופשי ובאופן וולנטרי לחלוטין מביא קרבן למקדש. ואכן התורה מדגישה (כב, יט) "לרצונכם, תמים זכר...". ניתן לחשוב שאם אדם מביא קרבן מרצונו החופשי, הוא יוכל להביא מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. אבל מיד מתחילה התורה לפרט הלכות רבות בנוגע לקרבן נדבה. ללמדך, שאפילו הרצון החופשי והיוזמה של האדם צריכים להכנס למסגרת החוק האלוקי.

כך גם לגבי החגים. זמנים אלו של שמחה והתעלות, מדוע צריך בהם כל כך הרבה הלכות, מנהגים, תכתיבים והגדרות?! תן לנו פשוט לשמוח ולהתעלות כמו שאנחנו מבינים. אלא שגם כאן הרצון המתפרץ של האדם מקבל את משמעותו הדתית רק אם יוכפף להלכה האלוקית.  

זהו גם סיפורו של המקלל שעל פי חז"ל היה בן לאמא יהודיה שנאנסה במצרים על ידי מצרי. בשל כך הוא היה יהודי כשר אלא שלא יכל לטעת את אהלו אצל אף אחד מהשבטים כי אביו היה גוי. את גזר הדין הקשה הזה הוא לא הסכים לקבל מתוך רצונו הגדול, והחיובי, להשתייך לחלוטין לכלל ישראל, ולכן יצא וקילל.

יהי רצון שנזכה ללכת בהצלחה על החבל הדק שבו אנו מקבלים לחלוטין וללא עוררין את הרצון האלוקי ועם זה ממשיכים להחיות את הרצונות שלנו תוך בחינה מתמדת שלהם נוכח הצו האלוקי.