מקולות מים רבים

יום שישי היה מיוחד במינו. הגשם צלף ברוב און בכל הבא ליד. הרוחות סערו, והשמיים פערו את פיהם בפיהוק אדיר, כשזלעפות יורות מכל עבר.

ד"ר חנה קטן , י"ג באייר תשע"ח

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

אוי, מה היה לנו. עשרה יהלומים, בחייהם ובמותם לא נפרדו.

היה זה בחורף תשס"ד, וימי השישי קצרים הם. פנינו לבתנו בנצרים, שם אנחנו נוהגים לחוג, זקן וטף, את השבת, וסוחבים מטלטלים ומזוודות וחלק מהאוכל. במוצאי שבתות אני פותחת מרפאת נשים, בעזרתה הצמודה של הרבנית אסי הילר.

זאת זכות להיות חלק מקהילה מורמת מעם, לשאוף לתוכנו שכטות של אמונה, להידבק באנשי המעלה. האיש ייתן דרשה בבית הכנסת, וכל יתושי האזור יתקהלו ויבואו להחכים מדברי תורתו, וליהנות מחיבוקם החם של אנשי הישוב.

תמיד יצאנו מהישוב ברוממות הרוח. [גם כשזה קרה בהליקופטר שהטיס אותנו מעל צומת נצרים עקב התלקחות בראש השנה הזכור לדראון.] הייתה לנו הזדמנות נדירה לשייף את נשמותינו במעט, לשאוף גבוה יתר, להרבות אהבה והמתנה.

אבל יום השישי הזה היה מיוחד במינו. הגשם צלף ברוב און בכל הבא ליד. הרוחות סערו, והשמיים פערו את פיהם בפיהוק אדיר, כשזלעפות יורות מכל עבר.

תוך כדי העמסת הציוד המשפחתי ב'צימיבאג הגדול, חלחלו בי הרהורי עבירה. שאלתי את האיש אם נכון שנסע. הסערה לא יודעת מנוח. ואיך אסחוב מזוודות מהמנחת ועד הבית שלנו? זאת הליכה ארוכה, ואנחנו צפויים להגיע  בסמוך לשבת, יגעים ורטובים. והאיש מבטיח לי שלא אסחוב דבר וחצי דבר.

הדרך מאפשרת לנו לשוח בדברי תורה, לקרוא יחד פרשת שבוע, לשיר במקהלת כולולם שירי ארץ ישראל יחדיו, להתפעל מיופייו של חבל ארץ אשכול. והגשם- לא מוותר. המגבים מתייגעים להדוף את הטיפות הגדולות, ללא הצלחה. והנה אנחנו מתקרבים לצומת קרני. הרכב אט קדימה אחרי טנדר שצולח את השלולית שלפנינו. ופתאום- אנחנו מגלים שזה לא שלולית. זה אגם. המנוע נדם.

ואנחנו מתחילים לשקוע, ולשקוע, ולשקוע. החלונות  החשמליים נאטמים, ואנחנו -אנא אנו באים? האיש מנסה להתקשר לחיילי גדוד שמשון שבצומת קרני, אבל אין קול ואין עונה. הילדים מטפסים על המזוודות שמאחור, אני לחמת עם הדמעות ועם הבכי, ומנסה לחפש מזור בפרקי שירתו של נעים זמירות ישראל. ..ואני מהרהרת בליבי אם לא יהיה זאת מוות משונה, אוי מה היה לנו...

פתאום, מגיחים מתוך האפלה וערפילי המבול, בצבוץ של זית. קבוצת חיילים מתקרבת. הם קבלו אות מהטנדר שהיה לפנינו, ושם לב שלא עלינו על הספארי לנצרים. הם שולפים אותנו אחד אחד דרך החלונות וסוחבים את הילדים ומכסים אותם עם מעילי הדובון הירוקים, מדי הקודש של נשמות טהורות של יום ששי שבין השמשות...

מגיעים לישוב בערוב יום. לפני שבת. אוי לבושה. ובלי מזוודות....

כפסע היה לנו בין החיים לבין המוות. בהרף עין סדרי עולם מתהפכים כה וכה.

אוי, מה היה לנו...תהיינה נשמותיהם של הצדיקים והטהורים צרורות בצרור החיים ובִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח