מתים לא תופסים טרמפים

הרב נתנאל יוסיפון , י"ד באייר תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

מאמינים אנו בהישארות הנפש ובנצחיות הנשמה. אדם כי נפטר לבית עולמו, צאצאיו, תורתו ומעשיו הטובים ממשיכים לחיות בעולם המעשי או הרוחני, ואלו מבטיחים שחייו ממשיכים בעולמות רוחניים, עד שאמרו חז"ל – "יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ובכל זאת, רק אחד מגדולי ישראל זכה שעל מצבתו נחרתו המילים – 'לא מת', הלא הוא רבי יצחק חי טייב 'לא מת', מגדולי רבני ג'רבא שבתוניס. על הכינוי הייחודי, מספרים שכאשר נקבר רבי חי טייב כתבו על מצבתו: "מת בתאריך ט"ז אייר". לאחר מכן בא הרב בחלום לכותב המצבה, חנק אותו ודרש ממנו למחוק את המילה "מת" מהמצבה, (כנראה, יצא הקצף על השימוש במילה 'מת' במקום המילים המקובלות – 'נפטר' וכדומה, המבטאות את נצחיות הנשמה).. האומן טען שאחרי שהמצבה עשויה אי אפשר לשנותה, ולכן הוסיף מעל השורה את המילה 'לא', ומאז מכונה הרב בפי יהודי תוניס בשם "רבי חי טייב לא מת".

אולי, הכינוי הייחודי, יוסבר על פי סיפור מיוחד שמספרים על רבי חי טייב, ויש בו כדי לשפוך אור על כל נושא ההנצחה והזיכרון למתים. מסופר, שבג'רבא התגורר יהודי רחוק מתורה ומצוות, שהיה עשיר וקמצן. כשנפטר האיש, קברוהו בהלוויה מצומצמת, והמנחמים מיעטו לבוא. גם חכמי העיר לא באו לדרוש בבית האבלים, מפני שלא היה בפיהם דברי שבח על הנפטר.

אחד מתלמידיו של רבי חי טייב בא לנחם את בני המשפחה, ושמע על צערם. כשחזר לישיבה, סיפר על הדבר לחבריו, והם הסכימו שאכן כך ראוי לרשע. אולם, ממשמע רבי חי על העניין, הודיע שהערב יבוא לדרוש בבית האבלים.

השמועה על הדרשה פשטה ברחבי ג'רבא, ובני העיר באו לשמוע את הדרשה הייחודית. ציטט הרב מדברי חז"ל, על כך שימיו של האדם חולפים, עושרו והנאותיו הם זמניים וחסרי חשיבות, ועוד דברים ת כגמולו.

לפתע, החלו נשמעות אנחות כבושות מתוך הקהל. הפסיק הרב את דרשתו, ואמר – "דעו, אחי, שברגע זה של אנחה מעומק הלב זכה הנפטר למחיצה בגן עדן, כי גדול כוחו של המזכה את הרבים, והמנוח זיכה אתכם במותו בהרהורי תשובה" (לפי חכמה מקדם עמ' 47).

מעבר ללימוד החשוב שהראה רבי חי טייב, שיש לנסות ולהעלות גם את נשמתו של היהודי הרחוק ביותר, יש כאן גם אמירה תמציתית, שמדייקת את הדרך בה ראוי להנציח את הנפטר. פעמים רבות, אנשים תולים פתק בבית כנסת או בית מדרש – 'הלימוד לעילוי נשמת פלוני וכו''. על כך יש לתמוה - כיצד הלימוד הוא לעילוי נשמת הנפטר? האם אותו אדם ממשיך לקיים מצוות לאחר מותו, והלא 'לא המתים יהללו י-ה'?

התשובה היא, שאכן בעולם העליון הנפטר לא יכול להוסיף זכויות, אולם החיים בעולם הזה הבאים מכוחו יכולים להוסיף זכויות גם לו. כלומר, אדם שיהודים חיים ילמדו תורה בזכותו, יקיימו מצוות ומעשים טובים בזכותו וכו', הרי שמכוחו מתווספת רוחניות בעולם הזה, ובכך גם נשמתו מתעלה. כיוצא בדבר, אם צאצאיו של האדם או מפעלים שהאדם הקים בחייו - עושים דברים טובים בעולם, הרי כל הדברים הטובים הללו הם גם מכוחו, ונמצא שהוא ממשיך לפעול בעולם הזה, וכך נשמתו מתעלה.

(בפשטות – מעשיהם הטובים של הצאצאים וכו', מעלים את נשמת הנפטר, גם כשהם לא מציינים במפורש שזה לעילוי נשמתו, כי בכל מקרה זה מכוחו. הסיבה שמציינים – לעילוי נשמת וכו', זה דווקא כשרוצים שתהיה התעוררות מיוחדת לתוספת דבקות בה', והתעוררות זו תעמוד לזכות הנפטר).

אולם, אם אנשים לומדים תורה ממילא בבית המדרש, ומישהו בא ותלה פתק שזה לעילוי נשמת הנפטר, הרי אין זה מכוח הנפטר, ואין זה מעלה את נשמתו. לכן, הרוצה להעלות את נשמת הנפטר, עליו לעשות משהו אמיתי שמקדם את הרוחניות בעולם. לדוגמא – אם יעורר את האנשים ללמוד יותר ברצינות, לעשות מעשה טוב נוסף על מה שעשו תמיד, וכן – אם יתרום כסף שיפרנס ויאפשר את לימוד התורה וכדומה, אז התווספו מעשים טובים מכוחו של הנפטר, והדבר עולה לעילוי נשמתו. 'טרמפ' לא מועיל במקרה זה.

ובפרשתנו, פרשת אמור, החותמת את רצף הפרשות 'אחרי מות, קדושים אמור', למדים אנו שהכוהנים חלקם בחיים, והם מוזהרים שלא להיטמא למתים שאינם קרובים. הכהן הגדול אף מוזהר, שלא להיטמא לאביו ולאמו, "ומן המקדש לא יצא".

וכאן ישאל השואל – האם כך ראוי, שהכהן הגדול יפנה עורף כביכול להוריו, ולא ישתתף (כלל או בקרבת מקום) בהלווייתם?

והתשובה היא, שהכהן הגדול, איש הרוח הפנימי, ממשיך את דרך הוריו בחיים של רוח. מוסיף מצוות ומעשים טובים, מעלה את נשמתם במקדש, ובכך מלמד אותנו שהחיים ממשיכים בחיי הרוח הנצחיים גם כאן בעולמנו. החיים ממשיכים לא רק בהישארות הנפש בעולם הבא, כי אם גם בהמשכיות המצוות והמעשים הטובים כאן בעולמנו.

אמור מעתה – המתים אינם מהללים י-ה, אך הנפטר 'לא מת', וכוחותיו המוסיפים לחיות בעולמנו – מהללים עוד ועוד.