אחד במאי – עדיין יום חג לגיטימי?

טל דוד כספי , ט"ו באייר תשע"ח

טל דוד כספי
טל דוד כספי
צילום: עצמי

"סטלין מת!", מכריזה פרסומת לדרמה קומית (The Death of Stalin) המוצגת בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל על נסיבות מותו של הרודן הבולשביקי לפני יותר מ-65 שנה.

אמת ויציב: האיש מת; אבל הדת הפוליטית שהנהיג עדיין חיה ובועטת. בישראל של 2018, יותר ממאה שנה לאחר מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה, עדיין נראה בכמה מחוצות ערי הארץ בני נוער הנושאים את הדגל האדום באחד במאי – "יום הפועלים הבינלאומי" שעדיין מצוין כיום חג, גם אם במידה מופחתת מימי הזוהר שלו, ע"י גורמים בפוליטיקה, באקדמיה ובמספר תנועות נוער; כמו "הנוער העובד והלומד" שמרכז ההפעלה העירוני שלו (שבו שלט עם הסיסמה "לעבודה, להגנה ולשלום") שוכן בקרבת בית הקולנוע שמקרין את הסרט על מותו של סטלין.

בכיכר רבין, "כיכר העיר של מדינת ישראל", יציין חוג מצומצם יותר, לפחות בינתיים, באותו תאריך את יום הזיכרון ליותר מ-110,000,000 (!) קורבנות הגשמת הסוציאליזם והקומוניזם, שבגרסאותיהם השונות ברחבי העולם (בברה"מ של סטלין, בסין העממית של מאו צה טונג, בקמבודיה של פול פוט ובמקומות נוספים שבהן הונהג הסוציו-קומוניזם) הובילו למותו של מספר האנשים העצום הזה - יותר ממספר האנשים שנרצחו ונהרגו במהלך שתי מלחמות העולם, כולל השואה האיומה שפקדה את עמנו באירופה.

ובכל זאת, במסמך של חיל החינוך של צה"ל לקראת יום השואה השנה צוין בפירוש כי הגורם העיקרי לה הוא לא אחר מהיעדר "איזונים ובלמים" וכן "הידרדרות שלטון החוק ושחיקת הדמוקרטיה". כלומר, לא האנטישמיות הרצחנית של המפלגה הנאצית (או בשמה המלא: מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית, שמנהיגהּ, אדולף היטלר ימ"ש, רכש לא מעט מניסיונו הפוליטי בנאומים שנשא באחד במאי בגרמניה בשנות העשרים של המאה ה-20, עוד טרם עלתה מפלגתו לשלטון), אלא הידרדרות בשלטון החוק ובשחיקת הדמוקרטיה. רק בג"ץ, שומר הגחלת הדמוקרטית, יושיע אותנו, היהודים במדינת ישראל, מלהפוך לנאצים בעצמנו, כפי שציין בדאגה (גם אם בלשון שונה) האלוף יאיר גולן, לפני שנתיים, טרם סיים את תפקידו בצה"ל.

קשה מאוד להתגבר על הקיבעון המחשבתי הזה, שבגללו איננו נתקפים בחלחלה למראה הדגל האדום, כשבמרכזו לא מופיע העיגול הלבן עם צלב הקרס השחור. הצבע האדום לא סתם נותר שם במקרה. היטלר הסביר את שילובו בדגל המפלגה הנאצית במילים "באדום אנו רואים את הרעיון החברתי של התנועה, בלבן את הרעיון הלאומי, בצלב הקרס את שליחות המאבק למען ניצחון האדם הארי".

הרי בסופו של דבר, ברית המועצות (ברה"מ) שחררה את אושוויץ וכבשה את ברלין, בירת הצורר הנאצי, ביום אחר שנציין בשמחה ב-9 במאי (עם ותיקי הצבא האדום בישראל). אל מול ערימות הנעליים, תאי הגזים והמשרפות שנותרו בשרידי מחנות המוות, ושתמונותיהם נצרבו בזיכרון הקולקטיבי היהודי-ישראלי, כל גולאג בברה"מ יחוויר, גם אם בגולאגים הללו נרצחו בפועל יותר אנשים מכל מחנות הריכוז וההשמדה גם יחד.

זאת גם הסיבה שג'ורג' אורוול התקשה מאוד לקראת סוף מלחמת העולם השנייה לפרסם את יצירת המופת הקצרה שלו "חוות החיות" (Animal Farm), מָשָׁל על המהפכה הבולשביקית והאסון האנושי שגרמה. רק לאחר תום המלחמה ותחילת "המלחמה הקרה" בין ברה"מ למערב, הפך הספר במהרה לרב-מכר עולמי.

קשה מאוד לזהות את הסכנה הטמונה באידאולוגיה פוליטית כה תמימה לכאורה שבסך הכול שואפת למטרות נעלות כמו "שלום, שוויון אחוות עמים" וכו'; אלא שכאן בדיוק טמונה הסכנה הגדולה בדת הפוליטית הזו, המתעקשת לפעול בנחרצות נטולת כל סייג כנגד טבע האדם, גם אם הנזק שייגרם כתוצאה מכך יהיה חמור מכל הבעיות שהיא מתיימרת לפתור. בגלגולו הנוכחי, הפוסט-מודרניסטי, ממשיך הסוציו-קומוניזם לאיים על העולם החופשי, תוך טשטוש גבולותיו והתעלמות טוטאלית מכל הבדל בין אדם אחד למשנהו וכפיית אחידות מזויפת שסופה טרגדיה אחת גדולה:

אותה אידיאולוגיה קיבוצית שניסתה לברוא מחדש את המשפחה, הוציאה את הילדים מחיק הוריהם, ושמה אותם בבית הילדים בלינה משותפת (שהרי הקיבוץ הוא "משפחה אחת גדולה") ונכשלה, היא אותה אידאולוגיה פמיניסטית רדיקלית, בשינוי אדרת, שמנסה לשכנע אותנו שאבא, אמא וילד או ילדה היא "מודל הטרוסקסואלי שאסור לכפות", לדברי חברת הכנסת מירב מיכאלי (כמו ברכב שאנו רוכשים לצורכי נסיעה, אין לכפות היצמדות למודל אחיד, לא כן?).

גם ההתעקשות של "הקרן החדשה לישראל" ארגון עתיר ממון מגורמי חוץ שבין שאר יעדיו המוצהרים באתרו מצוינים "צדק ושוויון חברתי" לשלב בנות בכל תפקידי הלחימה בצה"ל, יהא המחיר (הבריאותי לנשים והמבצעי לצה"ל) אשר יהא, אומרת דרשני. האם זוהי אכן הדרך הנכונה "לצדק ולשוויון חברתי"?

בשם אותה דת פוליטית מתוך "דאגה לחלש" אותה קרן עושה כל מאמץ למנוע את פינוים של המסתננים הלא חוקיים מישראל, תוך מחיקת זהותה הלאומית היהודית (ותוך השוואה דמגוגית של מהגרי העבודה הלא חוקיים לניצולי השואה). בה בעת, ממלאות מפלגות השמאל באירופה את היבשת במיליוני פליטים מוסלמים באופן שמשנה את זהותה הדמוגרפית ולמעשה משמיד אותה בלא צורך ממשי במלחמת עולם שלישית.

הרתיעה הטבעית (המוצדקת, במידה מסוימת) מעליית מפלגות הימין בגרמניה ובאירופה המנסות לבלום מגמה זו של טשטוש הזהויות ואיבודה העצמי לדעת של אירופה (בדיוק כפי שהקרן החדשה מנסה לעשות למדינת ישראל), אינה שוללת בהכרח שיתוף פעולה איתן  בבחינת "כבדהו וחשדהו" (לאחר הכרתן המלאה של המפלגות הללו בעברן הנאצי או האנטישמי של מדינתן).

זוהי מטרה לא פחות נעלה מאלו של ארגוני השמאל. הן רק בשבוע שעבר ב-26.4.2018, לאור גל האנטישמיות בגרמניה ולכבוד יום עצמאותה ה-70 של ישראל, אישרו רוב מפלגת הפרלמנט הגרמני (כולל מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה") החלטה על מחויבותה של גרמניה לקיומה של מדינת ישראל. ומיהי המפלגה היחידה שלא הצטרפה להחלטה? – מפלגת השמאל הקיצוני "השמאל" (Die Linke). צירוף מקרים? לא נראה לי.

אינני דורש את הפסקת ציונו של האחד במאי באופן חיובי כלשהו, ואינני מצפה שיחסו של הישראלי המצוי לדגל האדום המלא יהיה זהה ליחסו אל הדגל האדום בתוספת העיגול הלבן עם צלב הקרס השחור, אך אני מצפה שלפחות אותו מספר של אנשים יציין ביום האחד במאי את קורבנות השיטה שהוא בא להעלות על נס.

אני בטוח שהדבר יתרום לאותן מטרות שעבורן אנו עובדים ולומדים, ומופיעות בסיסמת "הנוער העובד והלומד", גם אם איננו חברים בו  – לעבודה (שגשוג כלכלי), להגנה (במטרה לנצח את האויב ולא "להכיל" אותו) ולשלום (על ישראל, ובהמשך על כל העולם)!