משילות, אדישות וגזענות
משילות, אדישות וגזענות

"עם התפתחות החיים וקינון החוק, שמר הבדווי על החוק במידת האפשר", כך נכתב באתר המרשתת (אינטרנט) של משרד החינוך על ידי הממונה על החינוך הבדואי תחת הכותרת: "רקע כללי על הבדואים- המאפיינים של הבדואים".

האם יש כאן רמיזה להשלמתה של ממשלת ישראל ורשויות המדינה עם המצב בו הנגב הופך לשטח הפקר, לנגד עיננו הפקוחות ומתחת לאפנו המפודר? כנראה שכן על פי הממצאים בשטח.

מה עוד לא נכתב, נאמר ושודר על ההפקרות וחוסר המשילות הפושה ברחבי הנגב בשנים האחרונות. מיטב העיתונאים כבר סיקרו את התופעה המתפשטת, קציני משטרה בכירים מודעים היטב למתחולל בשטח וכך גם קציני הצבא ומפקדי הבסיסים בנגב, שופטים ופרקליטים העוסקים בפלילים בפרקליטות מחוז דרום כנראה מתפללים לפתרון, שלצערנו אינו מגיע אף לא מבית המשפט העליון.

תקציר האירועים

הבנייה הבלתי חוקית הפכה אוהלי נוודים לפחונים, שהפכו לצריפים, לבתי אבן ולבסוף לכפרים "בלתי מוכרים" שמשום מה "פוספסו" ולא טופלו במסגרת דו"חות המאחזים ה"לא חוקיים" לכאורה של ארגוני שמאל אלו ואחרים. כך נכבשת לה אדמת הנגב, שעל אחר שעל, כבימי חומה ומגדל- עוד צריף ואנטנת יס, גדר, מכלאת צאן, שדה קטן ועצים אליהם מוביל שביל סלול או כבוש תרתי משמע. כל זאת ועוד קורה בדיוק במקום בו נהגנו בצעירותנו להתאמן, לנווט ולשוטט באין מפריע, אך כעת יש שם כפר ושלט: "אבו מפקיע".

אזורי התעשייה, המסחר, החקלאות ומגרשים בבנייה ביישובי הנגב, הפכו בהדרגה למקור פרנסה קל, נוח ומבטיח עבור "מאבטחים מיומנים" יוצאי הפזורה, ששומרים בקנאות יתירה, אף יותר מהמשטרה, מפני נזקים שהם עצמם עלולים לגרום, בהעדר הסכמה להעסיקם ומזומנים שישתלשלו לכיסם.

כבישי הנגב הפכו לזירות מרוצים והשתוללות חסרת מעצורים, המסכנות את כלל העוברים ושבים. קווים לבנים בכבישים אדומים אינם מחייבים, שלטים ותמרורים הפכו לקישוטים וכאילו לא די בכך, בל נשכח את זריקות האבנים בכבישים המרכזיים, מעשי שוד דרכים של נהגים תמימים ושחרור גמלים ויתר בעלי חיים בצידי הדרכים, שהפכו את הנהיגה בכבישי הנגב לחווית ספארי, לאתגר ולסכנה ממשית לחיי הנוסעים והתיירים המזדמנים.

שיא החוצפה נשבר לאחרונה בצומת מרכזי מדרום לבאר שבע, עת תועדו צעירים בדואים עם נשקים אוטומטיים שלופים, יורים באוויר תוך כדי נהיגה פרועה, כשפלג גופם העליון משתלשל מחוץ לחלונות המכוניות הדוהרות בדרכם לחתונה. העם כולו נידהם והזדעזע, כאילו לא ידע שעד כה הירי נעשה רק בחצר האחורית של הפזורה, במסגרת פשעים וחיסולים בהם מעורבות גם עסקאות סמים.

גם על צה"ל אין הם פוסחים, אותם בדואים צעירים ופוחזים המלהטטים על גבי טרקטורונים בחולות צאלים.
הטרקטורונים הפכו זה לא מכבר למחזה שכיח באימוני יחידות צה"ל במדבר. לצד הטנקים, הנגמ"שים והג'יפים נוהגים הבדואים בטרקטורונים ומלווים את אימוני הכוחות מקרוב, מצטרפים הם ל"סדר התנועה", "פותחים צירים" ו"מאבטחים" את השיירה כל זאת רק לכאורה. לא בוחלים או יראים הם מגניבת זיווד מהכלים המשוריינים, מפילוח כלי נשק, תחמושת וציוד צבאי ממאהלי החיילים, שאת רכביהם פרצו קודם לכן, כשאלו הושארו בחניונים ה"מאובטחים".

את שטחי האש בנגב מכירים הם היטב ויודעים כבדרך פלא לחמוק מקליעים, פצצות ופגזים, לאסוף "מזכרות" ולנקות את השטחים מכל המטרות שצה"ל הציב בדמות שלדות רכב, טנקים ובזנ"טים. אורבים הם לכוחות המתאמנים ופושטים על הבסיסים והמאהלים, תוך ניצול ציני של הוראות הפתיחה באש, העדר זמינות כוחות אכיפת החוק והרתעה שאינה הולמת את חומרת הבעיה מצד בתי המשפט.

כי הרי מה כבר יקבלו כשיעצרו ויובאו בפני שופט- מעצר אוהל? שלילת רישיון נהיגה שבמילא אינו מהווה חסם לנהיגה? החרמת גמל? על כל זאת ועוד יש להוסיף גם מחמאה, כי הרי דואגים הם לממש את חזונו של בן גוריון ולהפריח את השממה. שדות הנגב מידי פעם מוריקים במקומות חבויים ובלתי שיגרתים, עת צצה לה עוד חממה או סתם ערוגה, של "צמחי מרפא" שמגודלים לצרכי מסחר פורה.

לא נשכח את תעשיית הברחות הסמים ו"הטובין" ממצריים בעיקר, המשגשגת ומאתגרת את כלל כוחות הביטחון והאכיפה בגבולנו הדרומי, בואכה הנגב הצפוני והשוק הצפון תל אביבי.

לא הורחבה עוד היריעה אודות סוגיות פנים מגזריות הכרוכות בתרבות ומסורות ישנות, שבחסותן מבוצעות עד ימינו אנו נקמות דם, נשים נעלמות ונרצחות על רקע חילול כבוד, סולחות הכוללות הסדרים שאינם מוכרים בספרי החוקים, בדינים ובמשפטים- נחתמים ומאושרים על ידי הרשויות בישראל וכל זאת ביודעין.

שאלות אתגר

אז היכן המשילות ומדוע ישנה מידת האדישות? מה עוד צריך לקרות בכדי שהחוק והסדר יוחזרו למרחבי הנגב, לעיר ולכפר, ללא קשר לדת, מוצא ופוליטיקה כלל ועיקר?

האם זו הזנחה פושעת או סתם גזענות שפלה, המפלה ביחס החוק כלפי יהודים בעיקרה, ומאפשרת לבדואים לנהוג בנגב כאילו לא עברו שבעים שנה לעצמאות המדינה? מדוע זה יש חוק אחד לאזרחים יהודים וחוק מיוחד, הוא "חוק המדבר" לאזרחים הבדואים החולקים עמנו את אותם השטחים בנגב ובספר.

האם חוקי מדינת ישראל הפכו ל"אותיות מתות" בכל הנוגע לאזרחיה הבדואיים של מדינת ישראל? פרופ' אמנון רובינשטיין התייחס לסוגיית "האות המתה" בספרו על המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל שיצא לאור בשנת 1991 באומרו: "אי הפעלת החוק (והמדובר, בדרך-כלל, בחוקים 'חיים' שיש צורך חברתי בהפעלתם - ולא בחוקים 'מתים', שרק בגלל פיגור המחוקק אינם נמחקים מספר החוקים) על ידי הרשויות המפקחות על הפעלתו גוררת שתי תוצאות שליליות:

דמורליזציה ציבורית, שתוצאותיה הן זלזול כללי בחוק (ובעיקר לגבי עבירות הנעברות ברשות הרבים, שבהן הזלזול מופגן ולפיכך תוצאותיו שליליות עוד יותר).

אפשרות של הפעלה שרירותית של החוק כנגד אנשים מסוימים, כאשר הוא אינו מופעל בדרך-כלל, ואין הציבור נשמע לו. הטענה מפי אנשים אלה - כי 'הכל מפירים את החוק' - לא תישמע בבית המשפט, ודינם ייחרץ בהתאם לחוק. מצב זה נותן בידי הרשות נשק, הניתן להפעלה נגד אנשים בודדים; וכך, תחת מסווה של אכיפת החוק, ניתן לסטות מן הכלל שהכל שווים בפני החוק, ונפתח פתח לאכיפה סלקטיבית מטעמים פוליטיים, דבר המגביר את אי-האמון של הציבור, ויוצר זלזול נוסף בשמירת החוק".

המענה הנדרש

דר' למשפטים דליה אבן להב במאמרה "מנהגה של הרשות המבצעת שלא לאכוף חוק" כותבת כך בפתחו של פרק ג' העוסק במנהגי אי אכיפה: "בין המנהגים נוגדי החוק, קושי מיוחד טמון במנהג אכיפת החוק או שמא אי אכיפת החוק של הרשות המבצעת. מנהג אי אכיפה כשהוא לעצמו, נוגד את החוק המטיל את חובת אכיפת החוקים על הרשות המבצעת. במשטר מדיני, הבנוי על העיקרון של הפרדת רשויות, תפקידה של הרשות המבצעת הוא, בין השאר, לאכוף את החוק. חובה זו מעוגנת בשיטתנו המשפטית בחוק החרות. בהימנעה מלקיים חובה זו פועלת הרשות המבצעת בניגוד לחוק".

מהדברים והמאמרים המלומדים הללו למדים אנו כי נדרשת פעולה נחרצת לשם השבת שלטון החוק לכל חלקי האוכלוסייה באשר היא, ללא הבחנה והפליה כפי שכתוב בחוקיה של מדינת ישראל.

המשך הזנחה, התעלמות, אדישות ואי אכיפה יובילו בסופו של דבר להחרפת המצב בכללותו, להשפעות שליליות על כל תחומי החיים ובכלל זאת אף לפגיעה בהנהגה ובחברה הבדואית עצמה, שרובה מעוניין בחיים שלווים במדינת ישראל על פני כל חלופה אחרת, עד כדי סכנה ממשית לביטחון המדינה ואזרחיה. טיפול מאוחר באתגר הניצב מולנו עתה כחברה ישראלית, עלול לגרום לשפיכות דמים וקורבנות רבים יותר ברבות הימים.

לפיכך, על ממשלת ישראל לפעול בנחישות, בנחרצות ובעקביות להשבת הריבונות והמשילות במלואה בכל חלק מחלקי מדינת ישראל.

על גופי האכיפה לפעול ביד קשה כנגד מפירי החוק תוך שמערכת המשפט אינה מותירה עוד ספקות בדבר נכונותה לעסוק בכל תחומי החיים של הבדואים שבחרו לחיות במדינת ישראל כאזרחים מן המניין.

באופן זה על צה"ל לפעול ביד קשה ולהתאים את חוקי הפתיחה באש כנגד פורעי החוק החודרים לשטחי האש המוכרזים ולמתחמי היחידות המתאמנות בכדי לגנוב ציוד לחימה, המתקרבים לאזור הגבול למטרת הברחה ומסכנים את בטחון כוחותינו מידי יום ולכל אורך השנה.

מבנים לא חוקיים והשתלטות על שטחים פתוחים שלא כדין, צריכים לקבל מענה בדמות צו הריסה ופינוי, לפני שכף הדחפור תשלים את המלאכה, בדיוק כשם שמבוצע הדבר במקומות אחרים במדינה.

סחיטה ואיומים על אתרי בנייה, מפעלים וסוחרים, צריכה להסתיים בגל מעצרים, משפטי ראווה ויד קשה כנגד אותם עבריינים המחפשים חיים קלים על חשבונם של אחרים.

את הנשק הרב שאחזקתו אינה כחוק והמשמש לירי בחתונות, חיסולי חשבונות ושאר מיני פנטזיות, יש לאסוף במבצעי סריקה ממוקדים ויסודיים, בדיוק כפי שנעשה הדבר על ידי צה"ל והשב"כ בשטחים.

נהיגה פרועה וללא רישיון, בין אם זה בגיפ', גמל ממונע או טרקטורון, שסופה עלול להיות בהמתת אסון, צריכה להסתיים בכליאה ממושכת בבית כלא "אוהלי קידר" ולא בשום אוהל מיותר, בקנסות כבדים והחרמת כלי רכב ללא רחמים.

לסיכום

אין צורך בהקמתן של עוד ועדות מומחים לבדיקה, חקירה וכיוב'. אלא יש צורך ביישום הלקחים וההמלצות שכבר נכתבו בעבר, ללא צורך להוסיף ולהכביר עליהן בדבר.

יש צורך מובהק באכיפה מושכלת ונחושה של חוקי המדינה על כלל אזרחי המדינה, ללא התנצלות, הססנות או יראה. את דעת הקהל והעשייה יש להטות לעיסוק בסכנות הגדולות, המשמעותיות והמהותיות, המתפתחות ואורבות לפתחנו בשנים הקרובות, שאינן נמצאות למרבית הפליאה במקרר היינות שבמעון ראש הממשלה.

מוטב כי מדינת ישראל תפעל בדרום הפרוע כעת, גם אם הדבר מורכב, מאתגר ובועט, מאשר שנחזור בזמן ונמצא את הנגב מנותק ובסכנה, כבימים שקדמו למבצעי "יואב" ו"עובדה", לפני כשבעים שנה עם קום המדינה.
הווה ברור שהדבר דורש מחשבה ותשומות, כרוך הוא אף בלא מעט אתגרים וסכנות, אך החלופות עלולות להיות, חס וחלילה, הרבה יותר גרועות, קשות והרסניות.