שלא נחשוד בכשרים

כמה חשוב, כך לימדונו רבותינו, שגם בזמנים קשים לא נשכח 'לדבר טוב על ישראל'.

דודי וכטל , י"ז באייר תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

בירושלים של אותם ימים מעורבותו של המהרי"ל דיסקין במערכה על החינוך, כלל לא הייתה מובנת מאליה.

דרכו של הגאון, גם בשבתו על כיסא הרבנות בערי ליטא, הייתה להתכנס בתוך ד' אמות של הלכה ולהיות מעורב כמה שפחות בכל מה שלא נוגע לדיני התורה עצמם.

משאו ומתנו היה בעיקר בלימוד והנהגתו את הציבור הייתה בקיצור וברמז.

אחד מרבני ירושלים, רבי נתן נטע וויס שמו, אזר אומץ ושאל את הרב מדוע ראה לנכון לשנות ממנהגו ולצאת בראש המערכה כנגד אלו שמנסים לשנות את צורת החינוך. מה יום מיומיים, הוא תהה, מתוך רצון ללמוד דרכי הנהגה.

הרב הישיש, כדי להסביר מעשיו, פתח בקושיה:

חשבת פעם מדוע המדרש מספר שבחטא העגל עם ישראל כולו לקה בצרעת? מה עניין עונש זה לחטאו של העם? רבי נתן נטע השיב בדומיה. האמת היא, המשיך המהרי"ל, שבעגל לא חטא העם כולו אלא שלושת אלפי איש וכולם מערב רב שעלה איתם ממצרים. הכעס האלוקי והעונש החמור הגיעו לא בעקבות החטא, כי אם בעקבות השתיקה וחוסר המחאה מצד הכשרים שבישראל.

ומדוע באמת הם לא הוכיחו את החוטאים ומחו על מעשיהם? הלא ודאי יש כוח ביד שישים ריבוא לגבור על שלושת אלפי איש. אלא נראה, שכל אחד חשד בחברו שגם הוא תומך במעשי הערב רב וכי דעתו היא דעת יחיד.

'אני מאמין בלב שלם בה' ובתורתו ולא מוכן לעבוד עבודה זרה בעד שום הון שבעולם. אבל בודד אני ומה בכוחי לעשות מול כל אלו ששותקים ונראה שנוח להם הדבר'. כך חשב כל אחד על חבריו, וכולם כאחד נמנעו ולא מחו.

אלא שבאמת היו כאן חשדות שווא, ואילו היה קם אחד ומוחה, מיד היום קמים אחריו רבים. נמצא ששורש רפיונם היה מצד ש'חשדו בכשרים', וכבר אמרו חז"ל שהחושד בכשרים לוקה בגופו.

כך אמר הרב ולא יסף.

רבי נתן נטע, שפיקח היה, הבין את כוונתו. ירושלים של אותם ימים מלאה הייתה בצדיקים וחסידים, יראים ושלמים ופורצי הגדר היו מעטים ובודדים. אלא שכל אחד חושש למחות, חושש שמא הוא ימצא מבודד בעוד הרוב נוטים לצד החוטאים, בהסכמה או בהשלמה. אילו היה קם אחד למחות בקול גדול, סבר הרב, כזה שיצעק בקול גדול: "מי לה' אלי", ייווכחו הכול לדעת מיהו הרוב ומי המיעוט (על פי 'השרף מבריסק').

. . . .

למושג 'מחאה' ישנם יחסי ציבור גרועים. מלבד הקושי הנפשי להיות מסוגל להצביע על כשלים וחטאים של אחרים, מלבד הרצון להימנע ככל האפשר מלדבר על הרע ולהתלכלך בו, המחאה גם הפכה להיות שם נרדף לחוסר הכלה ולהוכחה שישנה כנראה בעיה במידת האהבה.

'זו לא דרכנו ולא כך למדנו מהרב', ישנם כאלה שאומרים; 'זה כלל לא עוזר ורק מוסיף קרעים ומתחים', יש שמוסיפים. הלא שמעת, אם לא ידעת, כולם מְפָּתגֵמים: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה"! כך עיטרו את כל קירות הסניפים וזו כבר גירסא דינקותא מגן הילדים.

אלא שמחאה אמתית, כזו שגם אותה לימדנו הרב, מקורותיה שונים.

מחאה אמתית נובעת מלב מלא שייכות ואהבה למוּכחים. מחאה אמתית מקורה בהכרת הערך האמתי והפנימי של האנשים ובני הדור אליהם פונים. מחאה אמתית לוקחת בחשבון לא רק את הנראה לעין העדשה, מה שמשודר בynet ומצוייץ בטוויטר, היא מצליחה להתגבר על הרבה מסכים ומכשולים.

אם יש מי שתופעות 'תרבותיות' חדשות מעוררות בו חלחלה, אל לו לשמור את תחושותיו לעצמו בלבד. מעט יותר אומץ וגבורה נדרשים לנו להאמין בתחושותינו ולבטא אותן בפה מלא ובקול ברור וצלול:

'מה אני אומר על זה שזוג הורים בני אותו מין יזכו לאמץ ילד... כמה דוחה ונורא אפשר להיות, זה עושה לי תחושת מחנק, כאילו לעמוד מול אסון לדורות'.

'מה אני אומר בנוגע לניסויים על הטבע האנושי, דרך שדר וחינוך לילדות, שגם הן יכולות לטעון פגזים בטנק ומעל גופות מחבלים להחליף בשלווה מחסניות... הלו, מה עם כל הטוב והיופי שיש בתכונות נשיות, למה לנו לאבדן ולהחליפן בגבריות?'.

מי יודע כמה מסביבנו חשים את אותן תחושות אך נוהגים כאילמים מפני החשש שמא הם היחידים. בחדשות, כך כולם שומעים ורואים, מספרים ש'זה כולם ככה' וזו עכשיו הנורמה והמקובל, מה לי להיות חריג ומזולזל.

כמה חשוב, כך לימדונו רבותינו, שגם בזמנים קשים לא נשכח 'לדבר טוב על ישראל'.

'לדבר טוב על ישראל 2018', זה להאמין שהנראה לעין כלל לא מעיד על מה שמתחולל בפנים. 'לדבר טוב על ישראל', זה לדעת שהעם שפוי, שמח, אוהב את המסורת שלו, מעריץ את התורה ואת לומדיה וצמא להיפגש בה ובהם עוד ועוד. 'לדבר טוב על ישראל' זה ודאי לומר את האמת היקרה שלנו, שאיננה ביישנית ואיננה פחדנית, ולגלות שמסביבנו תומכים רבים.

חלילה לנו לחשוד בישראל. חלילה לנו לחשוד בכשרים.