ל"ג בעומר חג האחווה

הרב יעקב הלוי פילבר , י"ז באייר תשע"ח

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

ימי ספירת העומר הם ימי אבלות בעם ישראל, אנו אבלים על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו במגיפה בין פסח לחג השבועות. והסיבה למיתתם היתה שלא נהגו כבוד זה בזה. ואי נהיגת הכבוד היתה שהם זלזלו אחד בשני, שהעליבו אחד את השני, וזה גרם להם שימותו.

והנה בתוך ימי הספירה יש יום אחד שבו פסקה המגיפה והתלמידים פסקו מלמות, והיום הזה הוא ל"ג בעומר ובו אנו מפסיקים את מנהגי האבלות ונוהגים בו לשמוח. אם השנאה היתה הסיבה למגפה הרי האהבה היא הסיבה להפסקתה.

על כן ל"ג בעומר צריך להיות יום של "אהבת ישראל", כדבריו של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – הוא כלל גדול בתורה". ובל"ג בעומר צריך לתקן את הסיבה של המגיפה ולהרבות בו אהבה ואחווה ושלום ורעות. ואם אנו בליל ל"ג בעומר יושבים יחד סביב למדורה מתאים ביותר אז לעסוק בלימוד הנושא "אהבת ישראל".

מהי אהבת ישראל? "אהבת ישראל" היא מצוה מפורשת בתורה ככתוב: "ואהבת לרעך כמוך". ואהבה הזו אינה אהבה אפלטונית בלבד אלא היא צריכה להיות מלווה במעשים, כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"ג): "לספר בשבחו ולחוס על ממונו" ובהל' אבל (פי"ד ה"א) פירט זאת הרמב"ם יותר: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך".

התורה מצוה אותנו לאהוב את החבר שלנו "כמוך". כאילו הוא אני. ועל כוונת המילה "כמוך" נחלקו הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) והרמב"ם (רבי משה בן מימון). הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא יט יז) מבהיר ש"כמוך" הוא לאו דווקא ממש וכך כתב שם: "וטעם 'ואהבת לרעך כמוך' הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שבא רבי עקיבא ולימד: 'חייך קודמין לחיי חברך'". (הכוונה היא למה שמסופר במסכת בבא מציעא דף סב: "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך").

והנה המהר"ל מפראג אומר שאין ראיה (הוכחה) מדברי רבי עקיבא לדבריו של הרמב"ן, מפני שיש להבחין בין מקרה של עצם החיים, שהברירה היא האם האדם יחיה או ימות, כאן בודאי חייך קודמים לחיי חברך, מה שאין כן בתוך מסגרת החיים הרגילים שבהם האדם צריך לתת לחבירו בלי לפגוע בעצמו, כאן צריך האדם לאהוב אותו "כמוך" ממש.

הרמב"ם בשלושה מקומות מנסח את מצוות אהבת ישראל ובכולם דעתו היא ש"כמוך" הוא ממש. האחד בהל' דעות (פ"ו ה"ג) שכתב: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' – לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו".

וכשיטת הרמב"ם מבואר במשנה (אבות): "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך... יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". ובספר המצוות (עשה רו) כתב הרמב"ם: "מה שירצה הוא ארצה אני בשבילו, וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו". ובהלכות אבל (פי"ד ה"א) ניסח הרמב"ם את הדברים כך: "כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך בתורה ובמצוות".

הירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) שואל: איך אפשר לדרוש מבן אדם שיאהב את חבירו כגופו? והוא משיב על כך במשל: אדם אחד היה מחתך בשר בסכין שבידו, ובטעות יד ימין חתכה ופצעה את יד שמאל, וכאן שואל הירושלמי: האם תחזור יד שמאל הפגועה ותחזור ותפצע את יד ימין שפגעה בה? אנחנו יודעים שלא! והנמשל הוא כיון שכל עם ישראל הוא כגוף אחד, דין הוא שאדם אחד לא יפגע בחבירו מפני שהפוגע בחברו הוא בעצם פוגע בעצמו.

וכוונת הירושלמי היא: אם יפנים האדם את התובנה הזו שהוא וחברו כגוף אחד אז לא יקשה עליו לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ממש, מפני שהאוהב את חברו בעצם אוהב את עצמו.