יורים בנגמ"ש? מצוין, תמשיכו

בניגוד לדעה הרווחת, המלחמות בין הבית היהודי לליכוד רק עוזרות לקידום הצרכים האסטרטגיים של המחנה

גלעד לרנר , כ"א באייר תשע"ח

גלעד לרנר
גלעד לרנר
צילום: באדיבות המצולם

מדי שני וחמישי אנו עדים למלחמות הבוץ והקרדיטים במחנה הימין. ככלל, הבית היהודי (ולעיתים הליכוד) מנסה  לקדם יוזמה ימנית (חוק ההסדרה, חוק הלאום, פסקת ההתגברות, ועוד) .משם "רועדת האדמה". מלחמת קרדיטים פורצת מי קידם את הנושא בתחילה. כל צד מאשים את רעהו בזחילת צב ובמסמוס המהלך, ורץ לתדרך שבמפלגה המתחרה רק מעוניינים לעשות "רווח פוליטי" מהיר. הליכוד , לדוגמא, מתדרך את הכתבים בימים האחרונים בנושא פסקת ההתגברות : "נראה שהיחיד שפוגע בסיכוי להעביר את החוק הוא מי שלא יכול לשלוט בדחף לקבל כותרת ולעשות עוד סיבוב פוליטי".

בדרך כלל הבית היהודי הוא זה שדוחק  הליכוד לקיר. הליכוד, לא תמיד מעוניין לקדם יוזמות ימניות, מסיבותיו שלו. ראש הממשלה הרי, במשך שנים, הגן על בית המשפט העליון ונמנע מכל חוק או יוזמה שלא מוסכמים על היועץ המשפטי לממשלה, ויש לו גם שיקולים אחרים- כמו היחסים עם התקשורת. לא מזמן הרי, טרום תקופת בנט, לא היה לו מתחרה אמיתי מימין ולכן הממשלה ניהלה מדיניות לא ימנית בעליל. אבל כשבנט או שקד מתחילים ליזום, הליכוד חייב לתת פייט. אסור לו לצאת שמאלני, אסור לו גם לתת לבנט להוביל, הוא חייב לשמור על הבייס מחד, ולהראות מי הבוס של הימין, מאידך.

הדעה הסבירה לגבי מלחמות הבוץ האלו היא שלילית. למה זה טוב ? ירי בנגמ"ש הוא דבר רע. עדיף לעבוד יחדיו כנגד עמדות השמאל. לכאורה, מתוך מלחמות הקרדיטים לא יוצא מאומה, הן לא ענייניות וחוטאות למטרה. מלחמות כבוד ואגו לא עוזרות לאידאולוגיה. לעיתים, הן אף נהפכות לעיקר ופשוט תוקעות מהלכים שלמים בגלל מלחמות קטנוניות. וידועה האמרה  "מדהים מה שאפשר לעשות בלי להילחם על קרדיט".

אך אולי כדאי לחשוב קצת אחרת. המלחמה הבלתי פוסקת בין הבית היהודי לליכוד על קולות הימין היא כלי אסטרטגי ראשון במעלה על מנת לשמן את גלגלי המחנה הלאומי לנקיטת מדיניות לקידום מהלכים אסטרטגיים. מרגע שעלתה קרנו של מתחרה אמיתי  על קולות הימין, בדמות הבית היהודי, נסתם הגולל על מונופול הימין "הליכוד". קיומה של תחרות בריאה, כמו בכלכלה, שומרת על החדות של השחקנים, ומביאה אותם ליעילות מקסימלית.

על מנת שהתחרות שנוצרה תהיה אפקטיבית נדרש "השאור שבעיסה", שדואג לתפיחתה. אלו הם הגורמים שמעוררים את השיח במחנה הלאומי .ארגוני הימין החוץ פרלמנטריים (כגון "רגבים" , "ישראל שלי" , "אם תרצו" "פורום קהלת") מביאים את הנושאים הבוערים לסדר ביום ומייצרים לחץ לפתרון על מקבלי ההחלטות. הלחץ הזה משודר לציבור על ידי התקשורת הימנית המתפתחת ("ערוץ 7" "מקור ראשון" "ערוץ 20" "גלי ישראל" ועוד, ועיתונאי הימין ) שמזינה את הרשתות החברתיות וגם מוזנת על ידם. ואחרונים חביבים, מתפקדי המפלגות וחברי המרכז האידאולוגיים , שלוחצים גם הם על הכפתור.

בלי מלחמות הקרדיטים, "עשיית ההון הפוליטי" , והיריות בתוך הנגמ"ש – הנגמ"ש, המחנה הלאומי, לא יניע. רק כאשר התחרות הבריאה בין הצדדים על קולות הבוחרים ערה – הם חדורי מטרה להביא ללקוחותיהם , נושאים פתקי הקלפי  וחמושים בסטטוסים ברשתות החברתיות , את ההישגים החשובים. שליפות הסכינים מבורכות- שהרי "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה" .