​​​​​​​אז מה עמדתי בנושא פסקת ההתגברות?

פרופ' גביזון נשאלה רבות על עמדתה בנושא, ולאחר לבטים פרסמה את המאמר המלא באתר האינטרנט שלה ובפייסבוק. הנה הוא לפניכם

רות גביזון , כ"א באייר תשע"ח

רות גביזון
רות גביזון
צילום: נתי שוחט פלאש 90

כבר מזמן לא היה אצלי מתח כל כך גדול בין עמדותיי כחוקרת משפט חוקתי השוואתי והצורך להחליט בסוגיה ציבורית-פוליטית העומדת על סדר היום. מובן כי תמיד בהחלטותיי כאזרחית אני נשענת על בסיס הידע שיש לי כחוקרת. אבל לפעמים הקשר פוליטי קורא לעמדה ציבורית שונה מזו שהייתי משמיעה בחדר שמתקיים בו דיון חוקתי.

כך קרה לי גם בנושא חוק הלאום. אני מבינה את עמדותיהם של תומכי החוק. אני חושבת שהן לגיטימיות. אבל כאזרחית בעלת מומחיות בתחום ההמלצה שלי היא להימנע מחקיקתו. להערכתי, חקיקת החוק עלולה להזיק יותר מאשר להועיל.

אבל בנושא חוק הלאום לפחות נעשה מאמץ אמתי, כולל הבקשה ממני להכין המלצות, לקיים דיון עקרוני. נוסף אליו התהליך שערכה בחודשים האחרונים הוועדה המיוחדת בראשותו של אמיר אוחנה. ההצעה שעברה ביום שני בקריאה ראשונה עדיפה בהרבה נקודות על ההצעה המקורית.

ויש גם הסכמה בין מרכיבי הקואליציה כי החוק לא יקודם עד שתיפתרנה כמה מחלוקות נוספות לא רק בין הייעוץ המשפטי לבין חברי הקואליציה אלא בתוך הקואליציה עצמה. זה איננו החוק שהמלצתי על חקיקתו אם יוחלט לחוקק, אבל מבחינת התהליך החוקתי נעשה מה שהיה צריך להיעשות והתהליך עדיין לא הסתיים.

ולגיטימי בעיניי מצד הקואליציה לרצות שבחירות לא תחייבנה להתחיל את כל התהליך מן ההתחלה. אני עדיין סבורה שגם החוק החדש מוטב שלא ייחקק. ושומרת לעצמי את החירות להתייחס להצעה ולחלק מפרטיה אם תתגבש לקראת קריאה שנייה ושלישית. אבל לא אעלה על בריקדות נגד החוק הזה. זה לא סוף הדמוקרטיה. וזה לא מכפיף את הדמוקרטיה לאופי של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

לגבי פסקת ההתגברות בהקשר הנוכחי אני הרבה פחות רגועה. והמתח בין דעתי כחוקרת ודעתי כאזרחית הרבה יותר גדול.

הוויכוח לגבי האיזון הנכון בין רשויות השלטון – ממשלה, כנסת ובית המשפט - בכלל, ולגבי ההגנה על זכויות אדם בפרט, הוא וויכוח שמתקיים אצלנו ובהרבה ארצות אחרות בעולם מאז תחילתן של חוקות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות שיש בהן ויכוח כזה וההסדרים הם במנעד רחב מאוד. החל ממדינות כמו ארה"ב שיש בהן ביקורת שיפוטית על חוקי המחוקק הראשי ברמת המדינות וברמת הפדרציה וכמעט בלתי אפשרי לשנות בהן את החוקה – ועד דמוקרטיות שבהן כלל אין ביקורת שיפוטית על חוקי הפרלמנט.

בזמן האחרון יש גם נסיגה בחלק מהמדינות שאימצו ביקורת שיפוטית פנימית או בינלאומית לכיוון של ניסיון פוליטי לצמצם אותה לטובת חיזוק כוחם של הענפים הפוליטיים במדינה – הממשלה והמחוקק (שיש ביניהם יחסים שונים במשטרים דמוקרטיים שונים). כך בטורקיה, בהונגריה ובפולין וזה גם חלק מהמשמעות של ברקזיט. ויש כמובן גם מדינות שבהן התהליך הוא של התרחבות.

כמו בפולין והונגריה מיד אחרי מהפכות 1990. ואצלנו אחרי המהפכה החוקתית. בצרפת הייתה תחילה רק ביקורת לפני חקיקה והיא הורחבה לביקורת מאוחרת. בהרבה דמוקרטיות מערביות זה הוא לא רק נושא מרכזי אלא גם נושא דינמי מאוד. ולא טוב לשמור נושאים כאלה כמשהו שאינו ניתן לחשיבה מחודשת לאור הניסיון.

הסדרים חוקתיים באים במודלים. אבל השילובים והנסיבות שונים מאוד ולכן השאלה מה מתאים לישראל אינה יכולה להיות יבוא פשוט מהמודל הקנדי או האמריקני או הדרום אפריקני או האנגלי או ההולנדי כי בין השיטות האלה יש הבדלים גדולים הן בשיטת מינוי השופטים, הן בהיסטוריה ובתרבות הפוליטית, והן בהיסטוריה של ההתפתחות המשפטית והמוסדית בכל ארץ.

אבל כולן דמוקרטיות המתמודדות בצורה מושכלת עם אתגרי ההווה באמצעות מערך של בלמים ואיזונים, חלקם חקוקים וחלקם עניין של קונבנציות חוקתיות ונהלי עבודה מקובלים.

למשל, יש הבדל בין ביקורת שיפוטית על ידי בית משפט מיוחד לחוקה (כמו ברוב ארצות אירופה), המתמנים פוליטית לתקופה קצובה ואינם חייבים להיות משפטנים, ובין ביקורת שיפוטית בידי כל בתי המשפט בארץ, כנהוג אצלנו, (ובארה"ב),שהם שופטים מקצועיים ומכהנים עד פרישה. מצד שני, ההבדלים האלה גם אומרים שהדיון- כללית או במדינה מסוימת בזמן נתון- לא יכול להתנהל במונחים של "סוף הדמוקרטיה" או "סוף ההגנה על זכויות האדם" או "משילות".

בכל שיטה דמוקרטית יש בלמים ואיזונים הדדיים וכוח מוחלט בידי כל גוף משחית באופן מוחלט. משילות איננה חזות הכל אם כי היא קריטית, וזכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית או להעדפת האינטרסים של המיעוט בכל הקשר. הן זכויות אדם והן משילות מוגנים מיטבית באמצעות שיתוף פעולה מכבד, זהיר ודינמי בין כל מוקדי הכוח. וגם בין מוקדי הכוח ובין מוסדות החברה האזרחית על כל גיוונה ועוצמתה, וכמובן העם, במובן הדמוס, שהוא מקור הסמכות של הדמוקרטיה.

בנושא העקרוני, תמיד נטיתי ואני עדיין נוטה למנגנון ביקורת שיש בו ריסון מסוים של המחוקק העליון אבל שמניח אפשרות למחוקק להצהיר על העדפתו המחודשת, גם לאחר פסיקה נוגדת או אף אם אך צופים לה, להסדר החוקי. לא כדי לאפשר למחוקק להכשיר הפרה של זכויות. אני מתנגדת לכל הכשר כזה. מהותן של זכויות אדם היא שגם הרוב אינו יכול "לגבור" עליהן. על זכויות צריך להגן. גם מפני הרוב. מתן המילה האחרונה למחוקק-בסייגים- נחוץ כדי לאפשר למחוקק להצהיר מחדש כי פרשנותו המושכלת שלו לעקרונות החוקתיים ולזכויות האדם היא שונה מזו של בית המשפט.

בעיניי, זו דרך נכונה ואף חכמה לאזן לאורך זמן בין העדפות רוב יציב, המוכן ויכול להגן על עמדתו גם במונחים של מוסר פוליטי, לבין בחינה חיצונית ומושכלת במונחים של זכויות אדם מטעם גוף עצמאי וחזק שאמון על הגנה על זכויות הפרט והמיעוט נגד עריצות הרוב. מבחינה זו המודלים האנגלי והקנדי עדיפים בעיניי על הניו זילנדי או האמריקני.

לשופטים סמכות סופית לפרש את החוקה ואת החוקה במקרה מסוים. (לשופטים ולא ליועץ המשפטי לממשלה). אבל אין להם ולא צריכה להיות להם סמכות בלעדית לפרש את החוקה ואת החוקים. המחוקק איננו רק שותף שווה מעמד בחקיקה אלא הוא ורק הוא המחוקק הראשי. הוא צריך לכבד פרשנות חולקת או מבטלת של בית-המשפט. הוא חייב לבדוק אותה לגופה ולטיעוניה ולתת מענה מהותי לטענות המשפטיות והמוסריות הכלולות בו. אבל הוא אינו חייב לקבל אותה. זה טיבו הנכון של יחס מכבד בין הרשויות במדינה שיש בה ביקורת שיפוטית.

אצלנו צריך לקחת בחשבון גם את ההיסטוריה החוקתית המיוחדת שלנו. על שתי פניה. מצד אחד, המהפכה של 1992 או של התקופה 1992 עד 1995 (אם כוללים את תיקוני החוקים כולל פסקת ההתגברות של חוק יסוד חופש העיסוק ואת ההכרזה השיפוטית על המהפכה בפסק דין המזרחי) נשארה שנויה במחלוקת חריפה הן לעניין הלגיטימיות והן לעניין היותה משפט רצוי.

מצד שני, הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת קיימת כבר שנות דור, ועד עתה לא נפלו השמיים, ולא התגבש כוח פוליטי וציבורי שניסה והצליח לשנות אותה מן היסוד, למרות שנפסלו חוקים שרבים סברו שלא היה מקום לפסול אותם. ניסיונות רבים לחוקק חוקה שלמה, או לחוקק את חוק יסוד: החקיקה – נכשלו, בין השאר בגלל המחלוקת בנושא זה. ביטול או צמצום משמעותי של הביקורת השיפוטית כפי שהיא נהוגה היום הוא צעד משמעותי וכבד משקל שיחייב הסתגלות רבת פנים מצד כל חלקי המערכת.

לקח לנו 25 שנים לייצר את האיזון הדינמי הכולל ביקורת כזאת. גם אלה הסבורים שהמהלך היה מחטף צריכים להסכים כי השינוי המוצע עכשיו הוא דרמטי. דווקא מי שסבור שהמהלך הקודם הניע את האיזון יותר מדי לטובת בית המשפט צריך להיזהר עתה שבעתיים לא להניע את המטוטלת יותר מדי לכיוון הכוחות הפוליטיים, שבינתיים חלקם פיתחו שיח לעומתי מכוון כלפי מערכות המשפט, שמחלחל משמעותית לשכבות רחבות בציבור. אולי חלקית בגלל שהמהלך הקודם נתפס כחריף מדי.

ההצעה העומדת עתה על סדר היום – פסקת הגבלה כללית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זהה בתוכן ובמבנה לזו של חוק יסוד: חופש העיסוק, כולל הרוב הנדרש של רוב מוחלט של חברי הכנסת (61) בלבד - היא חלק מסדרת תגובות פוליטיות על משבר ההתמודדות עם מבקשי המקלט/מהגרי העבודה מאפריקה. רק המשבר הזה יאפשר אולי העברת הצעה בנושא זה בממשלה ואז אולי בכנסת.

כבר לא מדובר על שימוש במשבר כדי להעביר הצעת חוק יסוד: חקיקה שלמה. יש שליפות מכאן ומכאן כולל ההצעה של אימוץ ההסדר הבריטי שלפיו בית משפט יכול רק להצהיר על אי התיישבות בין חוק מוצע וחוקי היסוד וההחלטה איך לנהוג נשארת של המחוקק. חלק מהדיון הוא על הניסוח המדויק של פסקת ההתגברות ובעיקר על הרוב שיידרש על מנת לחוקק חוק "גובר" ועל משך תוקפו.

משבר מבקשי המקלט גם אינו לבדו בחזית. גם הירי בעזה מקטב. אם כי בשני נושאים אלה רמת הקיטוב הפנימי בישראל עצמה קולנית אך אינה משמעותית. רוב גדול בציבור תומך במדיניות הממשלה הן בנושא מבקשי המקלט והן בנושא הירי בעזה. ויש גם מחלוקות פוליטיות יותר שלגביהן הציבור אכן חלוק. ישנו משבר חוק הגיוס כבר במושב זה. ישנו חוק ההסדרה שבחינתו תלויה ועומדת בכנסת. וישנם מהלכי חקיקה לא מעטים שנתפסים כחלק ממהלך שיטתי של צמצום זכויות המיעוט הערבי בישראל וכניסיון להצר את צעדיהן של עמותות שמאל וזכויות אדם.

ברקע יש גם חוק גיור שמנסה לעקוף פסיקות שיפוטיות המרחיבות את הסמכות לגייר בארץ, ויש גם ההפתעה האחרונה בדמות הסעיף בחוק שמתיר לראש הממשלה בהתייעצות עם שר הביטחון, במקרים חריגים, להחליט לבדם על יציאה למלחמה או לפעולה צבאית משמעותית. 

בנוסף לכל אלה, ראש הממשלה נמצא בסדרת חקירות פליליות והוא מתאר אותן כרדיפה אנטי-דמוקרטית. יש קריאה ציבורית מתמשכת הקוראת לו לפנות את מקומו לאלתר ולו רק בשל מה שכבר הוכח ולגבי מה שהוא כבר הודה בו. הוא נאבק על חייו הפוליטיים ועל מורשתו. ויש פנים לכאן ולכאן בשתי העמדות.

לא טוב שראש ממשלה או נכבד אחר יחשבו שהם חסינים מפני חקירות פליליות בזמן כהונתם. מורם מעם צריך להקפיד בהתנהלותו יותר מאשר אחרים. אסור שידבק בו רבב. למנהיגות יש מחיר. מנהיג לא רשאי לנהוג כבן תמותה רגיל, ללכת על שפת החוק ולטבול ושרץ בידו.

מצד שני, לא טוב לחקור ולהדיח ראש ממשלה מכהן בגלל חשדות לשחיתות, גם אם היא חמורה. לא טוב שאכיפת החוק הפלילי נתפסת כדרך לסלק ראש ממשלה שלא מצליחים להחליף אותו בקלפיות. לא טוב שכל כך הרבה ראשי ממשלה פועלים תחת איום של חקירות שלפי גרסאות מסוימות משבש את שיקול דעתם הפוליטי. אנחנו חייבים, בעיקר במצבים קשים, לסמוך על הענייניות של ראש הממשלה ועל זה שעתותיו בעיקר לעבודתו. בישראל ראש ממשלה חייב לעשות הרבה עבודה של תחזוקה פוליטית גם בלי חקירות. אבל נושא החקירות הפליליות המאיימות בוודאי אינו מגביר את האמון בניקיון שיקוליו ובעניינותו של ראש הממשלה. וזה העניין של כולנו.

ויש גם השיח הפוליטי המקוטב מאוד שמלווה את כל האירועים האלה. שלא מאפשר לקיים דיון שיקול כי הכל נהיה שיח של מאבקים בין בני אור לבני חושך. ויש בו הכללות והגזמות הן בתיאור המצב הקיים והן לגבי התוצאות המסתברות של כל שינוי. ובמקרים לא מעטים ברור שהדיבור הוא פשוט התלהמות שיוצאים ממנה רק שנאה וכעס ופחד בלי שום ניסיון לשקול את הדברים בצורה מסודרת ומבוססת על עובדות.

ונוספת לכל גם אווירת הקדם-בחירות באוויר. ועכשיו גם מתח ביטחוני משמעותי בצפון וגם בדרום. שיש שחושבים שהוא עצמו מיוצר מלאכותית על מנת להוסיף רעש למערכת ולאפשר הסטת תשומת הלב מדברים אחרים.

הצירוף הזה הוא ממש קטלני לדיון והכרעה שקולים באחד הנושאים החוקתיים החשובים ביותר בישראל.

אני מניחה שיש מי שהלכו אתי עד כאן ויאמרו שמכל זה דווקא עולה די בבירור שאני צריכה עכשיו להתנגד לכל המהלכים הללו ובעיקר להצעה העומדת עכשיו על סדר היום. יש לי כמה וכמה עמיתים באקדמיה שהיו בדעות דומות לשלי בעבר ועכשיו מתנגדים ליוזמות מטעם הממשלה. יש גם פוליטיקאים שאולי בנושא עצמו היו קרובים לדעותיי אבל במצב הפוליטי הנוכחי קל להם להתנגד בחריפות. לא רק בנושא פסקת ההתגברות. גם למשל בנושא היועץ המשפטי לממשלה וסמכויותיו.

אבל גם זה לא פשוט בעיניי. מהלכי הבלימה של הצעות דומות בעבר נשענו בחלקן על טיעונים שנראו לי מוטעים ומסוכנים. כמו למשל טענות שלא נוכל עוד להגן על זכויות האדם של פרטים ומיעוטים חלשים. שזה סוף הדמוקרטיה. שהמטרה היא לחסל את בג"צ. אני מתנגדת נחרצות לטיעונים האלה. כאמור, דמוקרטיה מחייבת איזון חכם בין ריבונות הפרלמנט לבין כוחם של שופטים שאין להם אחריות ציבורית ישירה כלפי הציבור. לא יכול להיות שנאבד את היכולת לדון בצורה שקולה באיזון הנכון בין הרשויות. ואם אי אפשר יהיה לבצע שינוי בלי משבר פוליטי וציבורי, ייתכן ששינוי בזמן משבר מורכב עדיף על המשך הדחייה הגורפת של כל שינוי. ו

מי שחושב שבעניין משבר מבקשי המקלט/המהגרים אכן היה צמצום רב מדי של יכולת הממשלה לפעול (אני עצמי סבורה כי האילוץ הגדול יותר על פעולתה הוא קשיים פוליטיים, ציבוריים וביצועיים-אכיפתיים, ואלה לא ייעלמו גם אם בית המשפט לא יוכל לבטל חוקים, אבל התוצאה המשולבת של התנהלות המדינה, מתנגדי הממשלה ובית המשפט ללא ספק תרם לתוצאה) וודאי לא ירצה שהכול יתמוסס רק בגלל שהטיעונים בעד ונגד הם כלליים וגורפים. אי אפשר להאשים את תומכי השינוי בכך שהם משתמשים בהזדמנות. זה חלק מאמנות הפוליטיקה. 

יותר מזה, להצעה על סדר היום יש יתרון שהיא זהה לזו שיש כבר בחוק יסוד: חופש העיסוק. (מה גם שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינו משוריין כמוהו). השופט חשין בפסק הדין בנק המזרחי השמיע גם טיעון עקרוני מטעמי דמוקרטיה לטובת 61. הוא סבר כי זו דרך טובה להבטיח שהרוב אינו מחטפי ומזדמן אך כי מבחינת עקרונות יסוד דמוקרטיים לא נכון להגביל רוב ממש לחוקק את מדיניותו. וגם ההתגברות של חוק יסוד חופש העיסוק הייתה תוצאה של משבר פוליטי, אך זה היה מקומי ולא בעניין כה מרכזי (איסור יבוא בשר לא כשר).

בצד ההתנגדות ברור שאין להשוות את ההיקף של שני החוקים. ובישראל נכון ש 61 הוא בדרך כלל – לא תמיד - רוב שהממשלה יכולה להשיג בקלות יחסית בשל משמעת קואליציונית (למשל, היא לא הצליחה לחוקק את מתווה הגז למרות שבית המשפט דרש זאת וגם לא לחוקק מחדש את חוק הדירה השלישית, זה גם חלק מהבעיה של חוקי הגיוס והגיור).

פסקת התגברות כללית בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אמנם מקבעת במשתמע את הלגיטימיות של ביקורת שיפוטית ואת הצורך בחוק התגברות (חשין למשל סבר כי פסקת התגברות של המחוקק בחוק שרוצים להגן עליו, בנוסח "על אף האמור", צריכה להספיק לשדר שהמחוקק עומד מאחורי החוק למרות מתח אפשרי בינו לבין חוק היסוד). אבל היא באמת עלולה להיות בלם לא מספיק מפני ממשלה שחלקים ממנה כועסים, כוחניים ונואשים.

אני גם לא בטוחה שהעלאת הרוב הנדרש נכונה. 65 זה אולי סביר אבל מבחינה עקרונית דמוקרטית נחות ל 61. 70 או קל וחומר 80. זו דרך אחרת לומר שכמעט אי אפשר יהיה לחוקק חוק גובר. וודאי כך במציאות פוליטית מקוטבת. וזה מצב שבעיניי איננו רצוי עקרונית. צריך למצוא איזונים אחרים (ראו למטה).

אני כותבת עכשיו כי תמיד חשבתי שמומחה או איש ציבור רציני לא יכול להסתפק בהצגת הדברים ובדחיית הצעה נתונה. הוא צריך לומר גם מה לדעתו ניתן לעשות בתנאים הקיימים שיהיה מועיל יותר. אני אינני מקבלת שהצטמצמות באמירה שאסור לחוקק את פסקת ההתגברות המוצעת היא תשובה מספקת.

במשבר החוקתי שנוצר ההתייחסות צריכה להיות גם לגבי חלופות שעשויות לא רק לבלום הצעה שיש עמה סכנות כבדות משקל אלא להגיע למצב יותר טוב בעתיד. ואני, שלא כמו רוב המתנגדים, לא חשבתי ואינני חושבת שהמצב הקיים אופטימלי. לא רק בגלל העדר פסקת ההתגברות אלא בעיקר מפני שהפרשנות של זכויות האדם על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נראית לי רחבה מדי וחורגת בהרבה מחלוקת עבודה נכונה בין המחוקק לבין מי שמפעיל על החקיקה ביקורת שיפוטית. אני מעדיפה, ותמיד העדפתי, את הולמס בלוכנר. כך במשפט המנהלי וכך מקל וחמר במשפט החוקתי.

ולכן אני הייתי מעדיפה התייחסות רחבה ומערכתית יותר לסוגיות שעל הפרק. אני חושבת שניתן היה למנוע משברים כאלה בעתיד אם היינו מוצאים דרך טובה לאפשר למחוקקים, כאשר יש להם תמיכה רחבה ומושכלת בציבור, לגבור על פסיקה. אינני חוששת שזה יקדם שחיתות כי הציבור אינו אוהב שחיתות. בנושא זכויות האדם חיוני להגן עליהם באומץ ובעצמאות. עם זאת ועקב זאת ראוי לאמץ הביקורת מטעמי זכויות גישה מצמצמת יותר ממה שנהוגה לפרקים כיום.

פרשנות פסקת ההגבלה הנהוגה אצלנו מזמינה כניסה של בית המשפט לתחומים שבהם הוא צריך לכבד את החלטות הממשלה והכנסת. כדאי לצמצם את זכות העמידה כך שרק מי שנפגע ממש יוכל לעתור, (ברוב המקרים הקשים, כמו למשל חוק האזרחות או נושא המהגרים, כלל אין בעיה אמתית כזאת. אבל לא לגמרי ברור למה ביטול בית הסוהר הפרטי או מתווה הגז הוא עניין של זכויות המיעוט). צריך גם להרחיב מחדש במידה מתונה את דוקטרינת חוסר השפיטות.

היה עדיף שכל אלה ייעשו על ידי בית המשפט עצמו. ובמידה מסוימת זה כבר נעשה. בעיקר מומלץ ששופטים יצטמצמו להכרעה שבפניהם ולא ישלחו לחלל האוויר אמרות אגב כלליות שהן בעצם איומים או התרעות על איך יעשו שימוש בכוחם בעתיד. לא לגמרי נכון שבית המשפט הוא הענף הפחות מסוכן. מצד שני, נכון שהחרב והארנק מצויים אצל הענפים הפוליטיים. ואלה בהחלט בחלקם שופכים דלק על המדורה. D9 למשל. ודברי ביקורת כוחניים ולא שקולים ומתסיסים מאידך.

אמנם הכול חוסה תחת חופש הביטוי והחסינות אבל באלה לא די. הסתה כלפי קבוצות בציבור או כלפי מוסדות מרכזיים של המדינה מסוכנת לא רק לקרבנות ההסתה אלא לחוסן של החברה והמדינה עצמו.

לטעמי, הנושא מורכב וצריך לקבל התייחסות רחבה הרבה יותר כדי להתמודד עם מכלול המציאות וההקשר בו אנו פועלים. גם חוק יסוד: חקיקה שלם אינו די רחב. ואף לא חוקה משטרית שלמה שלא תכלול התייחסות לנושאים אחרים. הסדר רחב יותר צריך לכלול גם הסדרים לגבי דחיית חקירות של ראש ממשלה מכהן כך שתקופת הכהונה אינה נספרת בתקופת ההתיישנות, יחד עם קציבת הכהונה שלו. (החלפת אנשים בעמדות כוח היא כלי חשוב ומרכזי במאבק בשחיתות, כי לוקח זמן לבנות את המעגלים המאפשרים שחיתות והידיעה שהזמן ממוגבל מסייעת גם לתהליך חיוני של הכשרה וגידול של ממשיכים. אצלנו כל קודקוד שאינו מוחלף עוסק בעיקר בחיסול ובהקטנה של מי שמאיים על המשך כהונתו).

וגם בחינה מחדש של מינוי שופטים ואולי יצירה של בית משפט לחוקה. והיה טוב אם השיח הציבורי בנושאים חוקתיים היה מובחן על ידי כולם, כולל כל רשויות השלטון, מהשיח בעניינים פוליטיים "רגילים". האינטרס של אמון הציבור ברשויות כולן חיוני לחוסנה של הדמוקרטיה ולרווחה של כולנו.

אבל אי אפשר לעשות עכשיו את כל זה. זה רק מזכיר מה נכון היה שייעשה במצב כזה ובדיון כזה. וכעת העמדה האחראית היא שצריך לצמצם את הצעד המידי למשהו שיהיה הכי פחות מסוכן, ושיאפשר בחינה עניינית יותר של הנושא לגופו של העניין, הן ברמת הנושא המסוים והן לגבי השאלה המערכתית-חוקתית. אולי ננסה את פסקת ההתגברות בחקיקה ספציפית ברוח השופט חשין? (אם כי יכול מאוד להיות שהיום דווקא הוא היה מתייצב בראש המתנגדים!)

יש לזה יתרון גדול. הוא יאפשר לבחון לגופה את סוגיית מבקשי המקלט בצורה עניינית יותר ואולי להתקדם בה. נכון שהפסקה תגיע לבית המשפט לדיון וזה יאריך את תקופת אי הוודאות אבל זו דרך טובה להתקדם בנושא המידי. וזמן לבחינה זהירה הוא בדיוק מה שלא יהיה כאן.

אבל ייתכן שדווקא היתרונות האלה יגרמו לכך שהיא לא תספק את הצרכים הפוליטיים. נשקפת לנו תקופה לא פשוטה. וצריך לזכור שכל המערכות צריכות לנהוג בתבונה עילאית. כי החוק שייחקק יגיע לבית המשפט בוודאות לביקורת שיפוטית. ואז שוב בית המשפט ייראה כמי שדן ישירות בשאלת היקף כוחו עצמו. לא מצב מעורר אמון במיוחד. אבל מצב שלא תהיה בו ברירה.

הוא לא יוכל להימנע משימוש בכוחו אם ישכנע שהאיום על ערכי המדינה כולל ההגנה על זכויות האדם גדול מדי. אבל יהיה מומלץ שהוא ייזהר ברטוריקה בה יתייחס לחוק כזה. ושהמחוקקים ישתדלו למצוא חלופות שתוכלנה לזכות בתמיכה ציבורית ופרלמנטרית רחבה. חוצת הקו בין קואליציה ואופוזיציה. אלא אם כן יש מישהו שדווקא רוצה לשרוף את כל הבית. או ללכת לבחירות בכל מחיר. או לפחות לא אכפת לו. זה חוסר אחריות ממדרגה עליונה. ואולי זה סוף סוף יפנה את זעם הבוחר כלפי מי שאינם רגישים לחוסן של המוסדות המנהלים יחד, וצריכים לפעול בבלמים ואיזונים וכבוד הדדי, את המדינה האחת שיש לנו.

זה לא במיוחד אופטימי. ולא עוזר לאלה בשני המחנות הפוליטיים הניצים שרוצים פתרון רחב ורדיקלי. כולל דחייה פשוטה של מכלול ההצעות שעולות עכשיו. או פסקת התגברות כוללת ורחבה ברוב רגיל או מקסימום 61. שתי העמדות לגיטימיות בעיניי ואני מבינה אותן. אבל אני לא יכולה לתמוך באף מאחת מהן, וזה מה שאני יכולה להציע היום. לקח לי למעלה מ 2500 מלים להסביר למה ואני בטוחה שזה לא ממש משכנע את מי שקיווה לדעה אחרת. אני מקווה שאתם יותר מבינים לפחות למה אני לא מתראיינת.

לדיון חשוב ראו את חילופי הדברים בין דניאל פרידמן ויצחק זמיר. הם נוקטים עמדה חדה יותר. אבל מתמודדים זה עם זה ולכן מאפשרים מרחב לתיאור של מחלוקות לגיטימיות והשפעתן על שורות אחרונות.

פרידמן 11.4  
זמיר 30.4 
פרידמן 2.5

וראו גם שני שרים (שטייניץ ליכוד וכהן כולנו) המציעים מהלך שינוי מתון יותר מזה המוצע כיום. הקולות האחרונים מעוררי תקווה כי הם מראים שיש כבר כאלה בקואליציה עצמה שחושבים אל מעבר לבחירה בפתרון גורף לצד זה או אחר. בעניינים חוקתיים החשוב הוא הטווח הארוך. גם אם הדרך אליו הולכת באמצעות משבר פוליטי מידי.