77 שנה לנפילת האלוף בן ענת

דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר, באירוע הצדעה למפקד האצ"ל דוד רזיאל

יוסי אחימאיר , כ"ד באייר תשע"ח

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

אני מסופק אם יש כאן בנוכחים מאן-דהוא שזכה להכיר באופן אישי את דוד רזיאל.

בעצם כן – יש אחד, זהו אריה נאור, האחיין, שהיה בן שנה כשהדוד דוד נפל. הוא בוודאי אינו זוכר אותו מאז, אבל אין מי שמכירו טוב ממנו, כמי שחיבר את הביוגרפיה עליו, ושוקד עתה גם על עידכונה, לאור המסמכים שנפתחו לפניו בלונדון. אנו מצפים אפוא בשקיקה לביוגרפיה המעודכנת!

מי שהכירו היטב - עד 120, הוא יקירנו יעקב סיקא אהרוני, כבן 97, שיצא – אז, לפני 77 שנה - עם מפקדו רזיאל לעיראק, בשליחות הבריטים, למאבק בגרמנים-הנאצים, ובמופתי, פעולה שממנה מפקד הפעולה, מפקד האצ"ל, לא חזר...  רק כעבור 20 שנה הוא חזר, בארון, כדי למצוא את מקום מנוחתו האחרון כאן, בהר הרצל...

סיקא ושני חבריו – יעקב מרידור ויעקב טרזי, זכרם לברכה – המשיכו בארץ בלחימה לגירוש הכובש הזר הבריטי, וזכו לראות בעצמאות ישראל. לאחרון מבין הארבעה, לסיקא, נשלח מכאן איחולי בריאות ואיתנות!

ומכיוון שאין כאן מישהו אחר שזכה להכיר אישית את דוד רזיאל – בכל זאת, כאמור, עברו 77 שנה מאז אסון נפילתו – אביא לפניכם עדות של אחד מאלה שהכירוהו. והי עדותו של ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל.

אבי-מורי פירסם שני מאמרים על דוד רזיאל. האחד, ב"המשקיף" ב-1941, חודש ימים לאחר המוות, מאמר תחת הכותרת "המפקד הירושלמי". מאמר שכולו הצדעה למפקד. עד כדי כך העריצו – שאינו נוקב בשמו, אלא מדבר עליו בגוף שלישי.

הכותב משווה בין מכת מותו של זאב ז'בוטינסקי ומכת מותו של דוד רזיאל, שאירעו בסמיכות זמנים, והשאירו בהלם את חברי התנועה והמחתרת. על רזיאל הוא כותב, כי "היה שייך, אם אפשר לומר, לאסכולה הירושלמית של התנועה. הוותיקים הם אודיסאים, והערש הרשמית של בית"ר עמדה בריגה. הוא לא נולד בירושלים. הוא היה בן אחד מטובי השבטים הישראליים של דורות אחרונים. הוא היה ליטאי. הערש הפיסית שלו עמדה באחת העיירות הנפלאות אשר בסביבת ירושלים דליטא.

"התקופה הבריונית של האסכולה הירושלמית – ממשיך אבא וכותב – היא תקופת הלימודים שלו. בתקופה האירגונית של אותה אסכולה, התלמיד נהפך למורה, למורה בהא הידיעה. בשנים ההן נהפך לאיש מרכזי, לאיש!!!

"המפקד הירושלמי היה בין המעטים שהבינו, כי ציון תקנה בייסורים, ושראשי הציונים צריכים להיות עולה תמימה על מזבח הציונות. זאת הבינו הרצל, ז'בוטינסקי ועוד בודדים מהמנהיגות הציונית. את זאת הבין המפקד הירושלמי. ומפני שהיה מאוד מוסרי במובן ציבורי, הלך תמיד בראש, תמיד ראשון.

"הוא לא היה שייך לסוג אותם המנהיגים כביכול, המטלגרפים פסוקים ממקום שנוח להם... מוסריותו הציבורית הפכה אותו למפקד בחסד עליון.... הוא הלך בעצמו לקראת ייעודו הסופי, לקראת המוות. אומרים כי רצה לראות במלחמה, במלחמה ממש. כאילו בשנות 1939-1936 לא נמצא בתוך מלחמה. אבל יותר מכפי שרצה לראות במלחמה, רצה לשמש דוגמא לאחיו, כי לעולם לא חיפש נוחיות בחיים"...

עד כאן מאמר ההספד המיידי. במאי 1950, בעיתון "חרות", מפרסם אחימאיר מאמר שבו הוא מספר על שתי הפגישות שהיו לו עם דוד רזיאל.

הפגישה הראשונה התקיימה כמה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. רזיאל היה באופן רשמי נציב בית"ר בארץ-ישראל. ומספר אבי: "הבאתי לו ספר על מרד האירים בשלטון הבריטי, והרהרתי אז: הנה יהודי, בן לרב מעיירה ליטאית, וכולו אומר – גנרל! 'גנרלית' היתה הבעת-פניו, 'גנרליות' היו כתפיו הרחבות, 'גנרלית' היתה ישיבתו המסורבלת כלשהיא"...

כעבור שנתיים, והגרמנים כבר חצו את המדבר המערבי, "והנה הזמינני דוד רזיאל. הפגישה נערכה בדירת בנימין לובוצקי-אליאב. רזיאל דיבר בקיצור נמרץ: עם התקרב הגרמנים לירושלים, נתבצר בעיר העתיקה ונערוך 'מוסה דאג', רמז להתבצרות הארמנית במלחמת העולם הראשונה, לפי הרומן הידוע של פראנץ ורפל. הסכמתי להצעתו – אומר אחימאיר - אלא בתיקון קל: נתבצר לא ברחוב היהודים, אלא בהר הבית".

והוא מסכם: "העניין לא התגשם, כשם שלא התגשמה תכנית ההגנה בכרמל. למזלנו, הקדים מונטגומרי והיכה את רומל. וזמן קצר אחרי זה נתקלתי ברחוב יפו הירושלמי בהרמן סגל ובשורת-איוב בפיו: דוד רזיאל נהרג בבגדאד"...

גם דוד רזיאל וגם חברו-יריבו אברהם שטרן, יאיר, בוודאי הושפעו מתורת הביריונים של אבי-מורי, כסטודנטים על הר הצופים, וכנראה אף נטלו חלק בהפגנת התאים הלאומיים ב-1932 נגד "ברית שלום" והקתדרה לשלום בינלאומי שעמדו אז לחנוך.

שניהם היו אינטלקטואליים, אבל על רקע חילוקי הדעות ביניהם באשר ליחס לבריטניה במלחמת העולם השניה, נפלגו דרכיהם, קם לח"י – אך לא לפני שחיברו יחדיו, תחת שם הכיסוי  ד. ראש, ספרי הדרכה ללוחמי המחתרת על האקדח וכלי נשק אחרים. תוכלו למצוא אותם בארכיון של מכון ז'בוטינסקי, ארכיון האצ"ל.

מאז מותם בגיבורים, רזיאל ב-1941, ויאיר ב-1942, היו שניהם למושאי הערצתו של הנוער הלאומי עד היום. ראינו את הרבים ובראשם כבוד הנשיא ריבלין, שבאו להתייחד עם זכרו של האלוף בן ענת דוד רזיאל, ליד מקום מנוחתו האחרון בלב ירושלים, וראינו את ההמונים שבאים מדי שנה להתייחד עם זכרו של יאיר, בלב תל-אביב. אשרינו, שבחלוף כל כך הרבה שנים, רוחם וגבורתם הם מקור השראה לדור הלוחמים הצעירים בני ימינו.

אבקש במעמד זה להעלות את זכרה של חברת האצ"ל והבית"ריה חנה בוים ז"ל, אחרונת מייסדי נחלת ז'בוטינסקי, שבסוף השבוע הלכה לעולמה, בת 103. בדיוק לפני 75 שנה נולד לה ולבעלה יוסף בוים, בנם בכורם. כולנו הכרנוהו בשמו – זאב, זאב בוים, על שמו של זאב ז'בוטינסקי. אבל היה לו שם נוסף - דוד. כמובן – על שמו של דוד רזיאל. השר וחבר-הכנסת זאב דוד בוים, זכרו לברכה.

אירוע מכובד זה – ביוזמת ברית חיילי האצ"ל – מוכיח אף הוא, כי זכרו של המפקד הירושלמי, דוד רזיאל, וזכרם של כל לוחמי האצ"ל, פקודיו, נצורים לעדי עד.