עִיר הָאֱמֶת

אבי רט , כ"ד באייר תשע"ח

אבי רט
אבי רט
צילום: ללא

מוקדש לזכרו של מורי ורבי הרב חיים ישעיהו הדרי זצ"ל, ראש ונשיא ישיבת הכותל, איש ויקיר ירושלים, שהעמיד תלמידים הרבה אוהבי תורה וירושלים.

בתחילתו של דבר ובסופו של דבר הסיפור הוא ירושלים.

אי שם בשנות השמונים ניהלה מדינת ישראל משא ומתן מייגע ומתיש מול מצרים על העיר טאבה הנמצאת בסמוך לעיר אילת.

לכאורה ההיגיון הפשוט היה שטאבה תהיה שייכת למדינת ישראל. היא רחוקה מאד מכל מקום מרכזי מצרי, היא לא מקום אסטרטגי חשוב, ומדינת ישראל כבר החזירה את כל סיני כולל מתקנים, בארות הנפט ועוד נכסים ועומק טריטוריאלי- אחרי כל זה מדוע התעקשו המצרים כל כך על שטח קטן ולא משמעותי עבורם, שנמצא כל כך קרוב לאילת ומתבקש שיהיה חלק מממנה ומאזור התיירות שלה ?

את התשובה לשאלה זו נתן נשיא מצרים אנואר סאדאת, שכאשר נשאל באחד הראיונות מדוע מצרים מתעקשת כל כך על השטח הקטן הזה אחרי שכבר קיבלה את כל סיני, ענה תשובה פשוטה ובהירה – 'מבחינתנו המצרים טאבה היא עוד מטר בדרך לירושלים'.

זה הסיפור ההיסטורי והעכשווי- ירושלים.

הנביא זכריה הרבה לעסוק בירושלים. באחד מפרקיו הוא מתאר את התרחיש הבא:" וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה. וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ ? וַיֹּאמֶר אֵלַי לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַם לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ. וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ. וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".

תמיד עמדו כל מיני 'חובבי ציון' למיניהם וסוגיהם בירושלים  עם חבל מידה 'לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַם לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ'. עיני אומות העולם תמיד היו צרות בירושלים, וכל בית חדש בירושלים הוציא אותם מכליהם ומדעתם, ותשובת ה' וירושלים לכל צרי העין הללו ומודדיה הייתה- 'פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ. וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ'.

כל זה נכון , אבל בתנאי ערכי מוסרי וחברתי אותו מציב הקב"ה למי שרוצה לשלוט בירושלים:" כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם.. כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ".

את השראתו לשיר 'יש אנשים עם לב של אבן' שאב הפזמונאי יוסי גמזו ממילותיו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, אותן כתב במאמר 'אחר כותלנו' שהתפרסם ב 1939 בימי המאבק על הכותל:" יש לבבות ויש לבבות.יש ליבות אדם ויש ליבות אבנים. יש אבנים ויש אבנים. יש אבני דומה ויש אבנים לבבות'.

אחת מתופעות הלוואי של תקופת ה'פוסט' היא שאין קדושה במקום, קל וחומר באבנים. המקום נתפס כמשהו טכני שמטרתו להיות בסיס לפרנסה, ולכן אין בעיה לעשות מה שנקרא בלעז 'רילוקיישן', ולעבור ממקום למקום בקלות יחסית, שהרי ממילא כל העולם כמעט שפה אחת ודברים אחדים.

ואנו רואים דברים אחרת. יש קדושה במקום בו השכינה שורה, ויש אבנים עם לב אדם, ומכאן מקומה של ירושלים בליבו הפועם של העם היהודי זה אלפי שנות.

זכינו וזכה דורנו לראות את נבואות זכריה מתקיימות ממש לנגד עיניו:

" כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

יהי נועם ה' עלינו, שכשם שזכינו לראות את קיום הנבואה הזו, כן נזכה לחזות ולראות גם בזו:" כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ. וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלקים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה".

המאמר י]ורסם בעלון "שבתון"