על חומותייך ירושלים
על חומותייך ירושלים

את השמירה על חומות ירושלים מעבירים השומרים מדור לדור –  משמירת השוערים בני שבט לוי, על הסדר בבית המקדש; דרך שמירת הזכות להתפלל גם תחת שלטון זר סמוך לכותל המערבי ממנו לא זזה שכינה; ועד שומרי הדור האחרון, אלו שהסתערו עם נשקם דרך שער האריות, עד שהיה 'הר הבית בידינו'.

את השומרים האחרונים, אלו עם מדי הצבא ואותות המלחמה, מחליפים בשנים האחרונות שומרים מסוג חדש. גם הם מוסרים את נפשם עבור המשימה החשובה מכל – שמירה על חומות ירושלים, אלא שבניגוד לשומרי הדור הקודם, אלו האחרונים אינם אוחזים בנשק ולגופם כבר לא חגור אפוד קרב.

שומרי הדור האחרון, אלו שמאפשרים לנו, קמעא קמעא, להמשיך לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו, עסוקים במלאכתם לא רק ברחובות העיר העתיקה ואפילו לא רק בשכונות של זו החדשה.

שומרי החומות החדשים הבינו שהקרבות הפיזיים, אלו בהם הקזנו דם ממש, תמו וגם מה שאולי עוד נשאר מהם לא יוכרע על ידי תותחים וטילים. שומרי החומות החדשים מתעוררים ומבינים שאפילו בריקוד הדגלים המסורתי, האהוב והמשמח, כבר לא נוכל לצאת ידי חובת מצוות השמירה. הוא יקר וחשוב, הם סוברים, אבל הוא שייך למלחמה הקודמת, זו שבה הנפת דגל בביטחון וגאווה על כך ש'הנה, זה שלנו', עוד הייתה נושא.

הם כבר הִתעלו להבין ששדה המערכה בו יוכרע המאבק על ירושלים נמצא בעולם הרוח, בתרבות ובחינוך. את המִשקפות הצבאיות ואמצעי ראיית הלילה שנועדו לזהות אויב הבא מן החוץ, הם החליפו במבטים בוחנים פנימה, מתוך ניסיון לאבחן במה מלעיטים אותנו, ממה ראוי להישמר ובכלל איך מעבירים הילוך לקראת שלב חדש בתחיית האומה. הם המעמיקים בהבנת ערכה האמתי של ירושלים ועל כן מלבד חינוך לטוב ומחאה על הרע, אין להם בעולמם דבר.

בניגוד לקודמיהם, אשר נישאו על כנפי התהילה, וזכו לאהדה והערצה מהעם כולו, אלו האחרונים הולכים רוב הזמן בדד. ריבוי דברי הביקורת והמחאה שיש להם לומר והמוכנות שלהם לא לוותר מִלדבּר על אף נושא, מתוך אמונה בעם ובכך שהוא ראוי ליותר, לעתים שֹמה אותם במשבצת של אלו שרק מעייפים ומטיפים.

שיגם ושיחם בסוגיות, שמי ששיקולים של יחסי ציבור מעסיקים אותו, יִרחק מהן. בזמן שפופולרי להיאבק ב'קרן החדשה' וב- BDS, הם כבר סימנו את ניצני הניאו-רפורמיות שחודרת למערכת החינוך כסכנה האמתית ממנה יש להתגונן ובה יש להיאבק.   

שומרי החומות החדשים לא מוותרים ואפילו מהטוב לא חוסכים שבטם ועל יראים ושלמים הם מטיחים תוכחתם.

גם את החיפזון לעלות להר ה', קודם שנִטְהרנו כראוי, בעודנו רחוקים עוד מלהבין אפילו קמצוץ רק מקדושת הכותל עצמו, הם מסמנים כפגם. הם חרדים על מקומה של יראת הרוממות כלפי המקום, בלבבות העם.

אולי יש בה באותה עליה, הם תוהים, איזושהי הקלת ראש כלפי קדושתו ומיעוט במשהו של יחס היראה אליו. או שמא התגנבה לליבם של העולים המחשבה, שכשאר אדמות ארצנו דינו והפער בינינו לבינו הוא פער מעשי ומלחמתי של כיבוש והכנעה.

שלושה שבועות ישנם בין קדושת יום העצמאות לקדושת יום ירושלים. שלושה שבועות של התגברות והתעלות בקודש, מקדושת הגוף לקדושת הנשמה. שלושת השבועות הללו גם הם צריכים שמירה. שמירה – להבין מה עכשיו הנושא והיכן היא הזירה.

יום ירושלים אסור לו שיהיה יום עצמאות משופר.

כמו שהחול, אומנם יכול להיות מואר מהקודש, אך איננו קודש; והגוף, אומנם יכול להיות מואר מהנשמה, אך איננו נשמה, כך גם יום העצמאות איננו יום ירושלים.

ירושלים היא עיר הקודש. היא המקום בו מתבלטת העובדה שכל חיינו הלאומיים הינם קודש וכל מחשבות החול שממלאות את ראשנו ביחס לתחייתנו לא קרובות להיות ביטוי נאמן למקור. ריקוד עם דגלים וערבי שׂיח של לוחמים אמיצים, על אף ערכם, רק מקבעים את מדרגת הגוף ביום שהוא בכלל יום חגה של הנשמה.

ברור שלא לחינם 'חגיגות יום ירושלים' הפכו להיות נחלתו של ציבור אחד בלבד. אולם גם נראה ששום ויתור או טשטוש של ערכה ומדרגתה של העיר לא יחבר אל יום חגה את שאר העם. להפך. ירושלים היא המקום בו אנו בוחנים את עצמנו עד כמה אנחנו שמוּרים ומכוּונים לייעודנו האמתי. עד כמה אנחנו עסוקים בהתעלות והיטהרות על מנת להיות ראויים.

ירושלים קוראת לנו להיות אותה שומרים.