לא עוד עיר

הרב אביעד שינוול , כ"ה באייר תשע"ח

הרב אביעד שנוולד
הרב אביעד שנוולד
צילום: ישיבת שדמות נריה

"אי אפשר להתווכח עם המציאות" אמרתי.

"זוהי דעתך, אך ניתן לחשוב אחרת" אמר התייר.

"לא כל דבר בעולם הוא נרטיב התלוי בעיני המתבונן" עניתי לו באנגלית. "ישנם דברים שהם אמת מוחלטת. זוהי עיר שפועלת על פי חוקים משלה. אין לחוקי החומר שליטה מוחלטת בה מכיוון שהיא סוג של שגרירות של גן עדן בתחתיות ארץ. הרוח לא מזיזה את עשן המזבח, מיליוני אנשים נכנסים ל250 מ"ר ומרגישים מרווחים, הגשם לא מכבה את אש הקרבנות וריחות חריפים אינם פוגעים בנשים בהריון. היא מתפתחת כשבניה מתנהגים באופן מוסרי ומתדרדרת כשהם נחלשים מבחינה ערכית. במשך אלפי שנים ניסו נכרים ליישב אותה אך לא הצליחו. היא נשארה נאמנה לבניה וחיכתה שישובו ויבנו אותה. מאז ועד היום נקודות העוצמה שלה היו רוחניות כמו בתי משפט, מפעלי צדקה, ישיבות, ספרים ושירה. זאת עיר עם בשורה לאנושות כולה".

"מה הבשורה הירושלמית?" הוא שאל בזלזול.

"חלק מהבשורה היא הכבוד העמוק שרוחשים לכל אדם ושלא מזלזלים באף אחד", השבתי לחיוכו המזלזל. "הבשורה היא שאפשר לחיות אחרת. אפשר לחיות בעולם הזה חיים שדומים לעולם הבא. אפשר לבנות חברה המיוסדת על חסד וצדקה. אפשר לבנות חברה בה כנות ויושר מתווים את הדרך".

"ואתם החברה הזאת?!" הוא גיחך.

"לא. אבל זה היופי בסיפור. האידיאלים שלנו אינם מוגבלים. אנו מציבים יעד אינסופי ובכל שלב מגשימים חלק ממנו. סוד הקיום הישראלי מבוסס על התובנה שתמיד יש לאן להתקדם ולכן אי אפשר לשקוט על השמרים. זאת הסיבה שאנחנו שרדנו והתעצמנו בזמן שעמים אחרים קמו ברעש והתרסקו ברעש גדול עוד יותר מכיוון שהעמידו לעצמם ערכים מוגבלים".

"אבל תראה כמה מלחמות יש על עיר הצדק שלכם".

"נכון. היו מלחמות, יש עדיין וכנראה שעוד יהיו. כולם רוצים לזכות ביהלום אך לא כולם יודעים איך להשתמש בו. בתקופת דוד ושלמה הצלחנו להוציא ממנה את המיטב ואנו שואפים להמשיך משם".

ראיתי שאינני מצליח לפרוץ דרך השכל אז שיניתי אסטרטגיה.

"תסתכל לרחבה. אתה רואה את כל האנשים שנמצאים ליד הדגל של הכותל? אתה שם לב שחלקם על כסא גלגלים? זה ארגון חסד ענק שמגיע כמה פעמים בשנה עם החניכים כדי לחגוג בכותל.

אתה רואה את החבורה שרוקדת שם? זה חתן וכלה שמתחתנים היום ובאים להתפלל רגע החופה.

אתה רואה את שדרת הציליות שעל יד המחיצה שם? אלו משפחות שבאו לחגוג את חגיגת הבגרות הרוחנית של בניהם, חגיגת בר המצווה.

אתה רואה את היהודי שדבוק שם לקיר? הוא מתפלל ככה כבר שעות ולא מסוגל להיפרד משריד בית מקדשנו.

אתה רואה את האבנים האלו? אלו אבנים הנמצאות עמוק בתוך הלב היהודי. יש אבנים עם לב אדם.

אתה רואה שזה לא עוד עיר?"

"אולי" הוא ענה בקול מהורהר.