ארץ ישראל זו מעלה מדבקת!
ארץ ישראל זו מעלה מדבקת!

רבי יעקב שמשון משפיטובקה, מגדולי הדור השלישי לתנועת החסידות, (ההילולא שלו ב- ג' סיון), זכה לעלות לארצנו הקדושה ולהצטרף לעולים החסידים הראשונים לארץ. באותם ימים, גרו רק יהודים מעטים בארץ, והתנאים הפיזיים היו קשים מאד. (יש המייחסים לו את הביטוי המפורסם – "קל יותר להוציא את היהודים מתוך הגלות מלהוציא את הגלות מתוך היהודים").

במסירות נפש הגיע רבי יעקב שמשון באנייה לעכו, ומשם בא רכוב על חמור לטבריה. כשהגיע לטבריה, ראה נשים מכבסות לבנים, והכיר ביניהן את אשתו של אחד הרבנים החסידיים החשובים. מיד רצה לשוב על החמור לעכו, מפני שלא יכול היה לראות בצערם של צדיקים.

קמה אותה רבנית ואמרה לו: רבי! הלבנים הללו לא שלנו הם, אלא של אחרים, ובשכר אנו כובסות. רד מעל החמור! כאן ארץ ישראל וחביבים עלינו יסוריה.

מיד ירד רבי יעקב שמשון מהחמור, כשעיניו זולגות דמעות של שמחה, והצטרף לאנשי טבריה.

לאחר זמן, נסע רבי יעקב שמשון לחוץ לארץ, כדי להביא לארץ את בני משפחתו. בדרך, נכנס ללון במלון, והבחין במראה, שמחמת טלטולי הדרך רזה גופו וכחש, ופניו נעשו חיוורים ונפולים. אמר לעצמו – עכשיו כשאגיע לעיר גלותי ויראוני מכרי, יאמרו: 'ארץ ישראל אוכלת חלבם ודמם של תושביה וממעטת זיו פנים', ונמצאתי מוציא לעז, חלילה, על הארץ הקדושה.

ישב כמה ימים במלון, אכל ושתה וחזר לבריאותו. מששב לביתו, היה מראהו יפה בבואו מבצאתו, עד שראו כולה כי טובה הארץ מאד מאד. (סיפורי צדיקים לר' שמחה רז, עמ' 76).

סיפורים אלו מלמדים אותנו את דרך ההתבוננות הנכונה בארץ ישראל. אכן, יש לעיתים תקופות קשות בארץ, אך מי שקשור לשכינה השרויה בארצנו הקדושה, רואה תמיד את יופייה וטובה. "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", מבקש משה רבינו, כי המעלה הגדולה היא... לראות שהארץ טובה. כביכול, כל מטרת כניסתו לארץ היא בדיוק בשביל לראות שהארץ טובה.

באמת, זו מעלה מדבקת. אם אנו, שזכינו לעבור ולשבת בארץ, נראה ונדבר תמיד בשבח הארץ, וודאי יראו וידברו גם אחרים בשבחה וטובה.

כשרבי יעקב שמשון מגיע לארץ, הוא רואה בתחילה את קושי העניות ואת העובדה שאישה מכובדת עוסקת בעבודה בזויה. האישה מספרת לו, שעבודתה בזויה יותר משחשב והיא כובסת בגדי אחרים, אך זו ארץ ישראל וחביבים ייסוריה. ברגע אחד, הופכת הארץ ממקום שרואים בו את החיצוניות הגשמית הקשה, למקום נפלא שהזיו הרוחני מבהיק ממנו, ועיניו זולגות דמעות של שמחה.

בהמשך, המעלה הנפלאה הזו ממשיכה ומתפשטת, וכך גם רבי יעקב שמשון מביא את הבשורה הגדולה של מעלת הארץ, לבני חוץ לארץ החוזים בבריאותו וזיו פניו.

בפרשת בחוקותי, פרשת הברכות והקללות, מבטיחה התורה לעם ישראל שכר גדול על שמירת התורה והמצוות. בשכר זה, התורה פותחת ומדגישה שנזכה לטוב ולשפע בארץ ישראל. "ונתנה הארץ יבולה... וישבתם לבטח בארצכם".

ולהיפך, חלילה, גם בקללה ובגלות, יש דגש מיוחד על מי שלא קשוב למעלות הרוחניות המיוחדות של הארץ. התורה יוצרת חיבור מיוחד וחוזרת שוב ושוב על הקשר בין אי השבתת הארץ בשמיטה, לגלות המשביתה את הארץ – "אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה". וכפי שמבאר רש"י, ש70 שנות הגלות הראשונה היו כנגד 70 שנות שמיטה ויובל שהופרו.

ובסופו של דבר, הגלות גם תסתיים בזכותה של ארץ ישראל, "וזכרתי את בריתי יעקב...את בריתי יצחק...את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור". אם נעמיק בפסוק זה נגלה, שהאבות מוזכרים כאן בסדר עולה, מהמאוחר למוקדם – יעקב, יצחק ואברהם. והנה, לאחר כל האבות, מוזכרת זכות הארץ. כלומר, תעמוד לעם ישראל זכותו של יעקב, ואם זו לא תספיק, תעמוד להם זכות יותר שורשית – זכות יצחק, ואם זו לא תספיק – זכות אברהם, ואם כולם לא יספיקו – זכות הארץ.

הארץ היא הזכות השורשית ביותר מכל הזכויות, וזיכרונה וודאי יעמוד לבני ישראל להיגאל (ועיין ברמב"ן).

בימים אלה בשנה, עם ישראל מציין את ששת ימי הניסים, בהם זכינו לשוב לירושלים עיר הקודש ולמרחבי ארץ חיינו. מאז אותה מלחמה, העם עסוק בבירור פנימי עמוק על מהות הקשר שלנו לארץ ישראל. מאז אותה מלחמה, הולך ומתברר, שהיכולת שלנו לדבר טוב על הארץ אחוזה בטבורה ביכולת שלנו לראות את רוחניותה של הארץ.

עניין גדול זה, שהוא יסוד ושורש גאולתינו, תלוי בכל אחד מאיתנו. עלינו להתבונן בעצמינו במעלת הארץ הקדושה, לשוחח על כך עם מכרינו, ולהפיץ בלב כולם את ראיית יופייה וטובה. ובזכות זאת נזכה לגאולה, כדברי הכתוב: "אתה תקום תרחם ציון... כי רצו עבדיך את אבניה".