הוראות פתיחה חכמה באש

פציעה תרתיע בסופו של דבר פלסטינים רבים מלהיגרר אחר קריאות חסרות אחריות ונטולות דוגמא אישית של מנהיגיהם

אל"מ במיל' טל בראון , ב' בסיון תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

בעימותים עם הפלסטינים ברצועת עזה וביהודה ושומרון פועלים צה"ל, משמר הגבול והמשטרה בנחישות, באופן מושכל, בקור רוח ובשיקול דעת ראוי של מפקדים ולוחמים אמיצים וערכיים, העומדים איתן מול האתגר המוצב מולם בשטח, שעה שמקפידים הם על הוראות הפתיחה באש ונמנעים מירי חסר אבחנה, חסר תכלית או תוחלת, העלול להביא לתוצאת הרג פלסטינים שלא לצורך.

נכון הדבר גם אם לכאורה נתפס הדבר באופן שונה, מסיבות שונות, בקרב גורמי תקשורת מסוימים, חברי ארגון חסידי אומות הטרור וגורמים פוליטיים עוינים מבית או מחוץ.

הלוגיקה

ירי בהתאם להוראות הפתיחה באש שתכליתו גרימת פציעה מכוונת של מחבל, מתפרע או גורם עוין, העומד בהגדרות ובפקודות, הינו האפשרות המועדפת על פני הריגתו, משום כמה טעמים אותם אפרט ואפשט:

פצוע דורש פינוי על ידי מספר אנשים מזירת ההתרחשות בה נפגע. לרוב מדובר ביותר מאדם אחד הנדרש לפנות פצוע והמספר יכול להאמיר בהתאם לצורך המתהווה בשטח, לחומרת הפציעה, למאפייני הקרקע והטופוגרפיה, לזמינות אמצעי הפינוי הניידים, קירבתם לזירה ועוד.

אלונקה יכולה להינשא ע"י שני אנשים בתנאים מסוימים, אך לרוב נראה כי ידרשו בין ארבעה לשישה אנשים לכל הפחות, אליהם מצטרפים בדרך כלל סקרנים, מסייעים, חובשים וכמובן צוות האמבולנס, אליו צריך להכניס את הפצוע ולהסיעו לבית החולים. במקרים בהם נעדר רכב פינוי ייעודי, יש צורך לפנות ברכבים אחרים ובכך מנטרלים למעשה מהזירה אמצעי ניוד שיכולים לשמש לניודם של אמצעים שונים ואנשים שאינם רצויים בזירה.

להיעדרות אמצעי ורכבי פינוי יעודים מהשטח, השפעה פסיכולוגית על המתעמתים ביודעם שמחסור באמצעים כגון אלו, עלול לפגוע ביכולת הגשת והנגשת הסיוע הרפואי הנדרש במהירה, ובכך להאריך את סבלם של הפצועים בשטח, דבר המשפיע על מוראל הסובבים אותם שהולכים ונקבצים סביבם.  
פינוי, התפנות והיעדרות מהשטח- לאמבולנס יצטרפו בדרך כלל, חוץ מהצוות הרפואי, גם בן משפחה או חבר קרוב כמלווה.

יתר בני המשפחה ימהרו להגיע לפצוע וילוו אותו בתהליך הקליטה והמיון במוסד הרפואי, ילוו את כניסתו לטיפול ולחדר הניתוח, ימתינו שם עד יציאתו והתאוששותו, יסעדוהו למשך תקופת ההחלמה ואולי עד סוף ימיו, בהתאם לחומרת הפגיעה. המשמעות- זמינותם לזירת העימות עם חיילינו בנקודת זמן זו בוודאי- קטנה.

זמינות נמוכה לפעולה עוינת- הפצוע דורש תשומת לב והשגחה, לא רק מהצוות הרפואי שידיו עמוסות לעייפה בימי זעם ועימות מעין אלו בפרט, אלא גם מבני המשפחה הקרובה והרחוקה, חבריו לארגון, לתנועה, לעבודה, ללימודים ולשכונת המגורים שידרשו מעתה לסייע, להסיע, לטפל, לבקר ולהקדיש זמן, שיוסט מפעולות חבלה ושנאה לטובת רווחת הנפגע.

ההיבט הכלכלי- כאמור, הפצוע דורש השקעת משאבי זמן מצד גורמים לא מעטים בכדי להחלים. לצד אותם משאבי זמן נדרשים משאבי אנוש שמסורים יהיו לטיפול בפצוע מקרב הצוות הרפואי, השיקומי, הסיעודי ואחרים. למשאבים אלו יש להוסיף את המשאב הכלכלי שהינו נגזרת בלתי נמנעת מהפציעה- שהרי עלותו של פצוע גבוהה משל הרוג.

הטיפול הרפואי, השיקום והסיעוד, של אדם צעיר בפרט, עולים כסף רב. על הוצאות אלו נוספת עלות המחייה הבסיסית של הנפגע שעולה ומאמירה מפאת צרכיו הישנים או החדשים ומעצם העובדה שאבדה אפשרות ההשתכרות וההכנסה שלו לעת עתה, במקביל לנטל המאמיר על יתר בני המשפחה בהעדר סיוע חיצוני.

ההיבט החברתי- פצוע להבדיל מהרוג, אינו זוכה לתהילה רבה כשל "שהיד" המתסיסה את הנוער, הקרובים וההמון. הפצוע אינו זוכה לכרזות צבעוניות עם תמונתו כשם שזוכה ה"שהיד", אין הוא זוכה לתהלוכות רחוב המוניות ולדרשות מיוחדות במסגד במסגרת לווייתו וימי האבל, שהרי נותר הוא ל"דאבונו" בחיים.
הפצוע אינו זוכה לציון מועד יום השנה לפציעתו להבדיל מ"השהיד" המהולל. אף רחוב לא יקרא על שמו של פצוע וגם לא יוקמו בתי ספר, כיכרות או מבני ציבור להנצחתו.

סופו של הפצוע, אחד מיני רבים, כי ישכח מלב ומחשבות הציבור שעודד אותו בתחילה עד הפציעה. סופו יהיה כי יישאר בסבלו וכאבו לבדו ובחיק משפחתו.

הפצוע הפלסטיני, מעבר להיותו נטל על משפחתו, על סביבתו ועל חבריו בחברה הפלסטינית דלת המשאבים והמסגרות המלוות, יהווה אנדרטה חיה לסובבים אותו, יזכיר הוא להם כי לא תמיד ולא בהכרח יש תהילה נצחית, אך בהכרח יש כאב מתמשך ומורא מפני פציעה, בוודאי בהעדרה של יכולת טיפול, מרפא ותמיכה רפואית מקצועית, היעדר מסגרת שיקומית מלווה, עוטפת וחמה, לה זקוק הוא מעתה והלאה.

בחברה הפלסטינית בה אחוז האבטלה גבוה, ההכנסות נמוכות יחסית והמצב הכללי אינו מזהיר, ישנה משמעות רבה לכושרו של הפרט הצעיר לעזור בפרנסת התא המשפחתי הקטן, ולרוב אף המורחב. כל פגיעה שכזו מחריפה את המצב הכלכלי של המשפחה כולה בה הופך הוא מנכס לנטל.

הרי משפחת "שהיד" זוכה לתגמולים קבועים גבוהים יחסית, בעוד שמשפחת פצוע מקבלת תגמול רק בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו ומסתכמים בין כה וכו' בסכומים הנמוכים יחסית בחמישים אחוז ויותר מהתגמול למשפחות ה"שהידים", תגמול שניתן בזמן האשפוז או לאחריו אם הפצוע סובל מכ- 40 אחוזי נכות ומעלה, עפ"י נתוני הרשות הפלסטינית משנת 2010.

בהיבט האמוני והרוחני- פצוע ששרד, לא זוכה בהכרח להיגאל מייסוריו ולקדש את המוות המיוחל בסיוען של 72 בתולות שמימיות המצפות לו בגן עדן. לשם כך יאלץ להזדיין בסבלנות ולחכות להזדמנות הבאה, שלא בטוח כי תחזור על עצמה לאור מצבו.

מסקנות

על כן ידעו נא כל אלו המייחלים להרג המוני של פלסטינים הצובאים על הגדר ברצועת עזה כי האינטרס הכללי, בין אם מניעיו הומניטריים ובין אם פוליטיים או ביטחוניים, הינו להרוג רק את ברי המוות העונים להגדרות הוראות הפתיחה באש של צה"ל, משום שנשאו נשק חם וירו לעבר כוחותינו, סיכנו את שלומם ואת שלום התושבים הישראלים ביישובי העוטף וכיוצא בזה.

על המתלהמים והקוראים להרג פלסטינים חסר אבחנה להבין שככל שיפגעו יותר מחבלים ומתפרעים, העונים להגדרות הפתיחה באש המחמירות שתכליתן לפצוע, כך גובר הסיכוי ש:

ההפגנות תדוכאנה מהר יותר

המחיר שישולם בעבור התמיכה בפצועים על ידי משאבי הרשות והחברה הפלסטינית, יהיה כבד יותר מאשר מות השהידים- "הקדושים" שלהם. המצב יחייבם להשקיע משאבים רבים ולהסיט אחרים, לשם הטיפול באותם נפגעים מרובים והתמיכה במשפחותיהם לאורך זמן.

תצומצם היכולת והנכונות של הפצוע ושל סביבתו הקרובה שחוותה את סיבלו מקרוב, לצאת למשימות "הקרבה" (איסתישהדיה) שעלולות להסתיים לדאבונם רק ב"הקרבתה" של רגל, ברך או איבר הנמוך מגובה המותניים. בכך תקוזז עוצמת הפעולה ויכולת הלחימה כנגדנו לאורך זמן שאינו קצר בהכרח.

לסיכום

אין ספק כי פציעה של פלסטינים לא תגרום לאף צד להנאה רבה, לנחת רוח ואף לא תסייע לקירוב הלבבות בין העמים, אך ביכולתה להרחיק מחבלים מהגדר ומפעילות עוינת כנגד אזרחי ישראל ולמנוע עימות פיזי עם חיילי צה"ל למשך זמן מה.

פציעה תרתיע בסופו של דבר פלסטינים רבים מלהיגרר אחר קריאות חסרות אחריות ונטולות דוגמא אישית של מנהיגיהם, שנותרים בטוחים מאחור ומעמידות אותם לבדם בפני סכנת חיים לשווא.

הסיכון הממשי להיפצע בעבור דבר מה חסר משמעות, תכלית או תוחלת עשוי למנוע עימותים במקומות מסוימים, בנסיבות מסוימות לזמן מה...עד התפוגגות הזיכרון האנושי או מציאת הסיבה הבאה.

לכל ה"חולמים" ארגיע ואומר אל דאגה- הרי פיוס, שלום ואחווה לא נמצא כאן בשנה הקרובה. על כן יש להמשיך ולנקוט במדיניות בה נוקט צה"ל במקצועיות, בערכיות ובנחישות רבה.