מתנה לשבועות

דודי וכטל , ב' בסיון תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

על רבי זירא מסופר שבשעה שנחלש והיה זקוק למנוחה מלימודו, היה יושב בפתחו של בית המדרש ואומר, לפחות אקום לפני החכמים הנכנסים ויוצאים ואזכה לשכר על מִצְוות "והדרת פני זקן".

היו שראו ותמהו, והרי משנה מפורשת היא ש'לא להיות כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס', וכיצד זה שגדול כרבי זירא כוונתו להרבות שכרו. על כן תרצו ששכרה של מִצְוות "והדרת" איננו שכר רגיל, והוא מפורש בסופו של הציווי עליה – "ויראת מאלוקיך". כלומר שכר המצווה הנ"ל הינו שכר רוחני.

הקושיה על מעשיו של רבי זירא נפתרה ועוד לנו הלקח שיראת ה' היא שכר ומתנה.

וכן במילים מפורשת בהמשכה של אותה מסכת מבורכת, בשמו של רבי שמעון בר יוחאי – אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים.

אין שאלה מי עדיפה ממי, האהבה או היראה. הן שתיהן נצרכות ושתיהן מרכיבות את יחסנו הבריא לתורה ולנותנה. למי מהן יחסי ציבור מוצלחים יותר ומי זוכה לרייטינג ופופולריות אצל הקהל הרחב, לזה דומה שישנה תשובה ברורה.

ברור ומובן מדוע בעיני הבריות יחס האהבה אל הבורא נחשק ומבוקש יותר. האהבה היא תמיד תוצאה של הזדהות, באהבה ישנה תחושת שייכות. האהבה מעידה על כך שאני והוא אחד, שיש לנו קשר מיוחד.

ויראה, מה יהא עליה? היראה חשובה לא רק משום שהיא שמה גבול ברור, מתחמת עד לאן הולכים ומצילה מסכנה. היראה מזכירה לנו את יחסי הכוחות ואת זה שאנו עומדים מול דבר אחר. היא ההכשר שלנו להתמלא בבושה, שגם היא בינתיים הפכה לסוג של מילה גסה, לקלוט כמה אנו חסרים וזקוקים לתיקון והשלמה. היראה היא ממש מתנה.

"וירד ה' על הר סיני", אבל למה, מה הצורך בזה? "בעבור תהיה יראתו על פניכם", ואמרו חז"ל: "זו בושה".

הרב קוק זצ"ל, שוודאי היה מגדולי האוהבים והרבה לעסוק בהגדלת האהבה וההזדהות דרך לימוד טעמי מצוות והסברים פנימיים, כשהוא נדרש לברר את מקומה של האהבה שמקורה בהבנה, הוא לא חסך מלשונו ביטויים חריפים על הבושה והיראה הראויות לנו בבואנו לפרש את התורה. אל לו לאדם להחליט, כך הוא כותב, כי העולה "במזלג בינתו" אמת יש בו. "אנו חלושי מדע", הוא מוסיף, ו"בכל מה שנתמשכל לא נבין עומקם של דברים". יראתו הקודמת לחכמתו לימדתו שהכזית המוח שבראשנו לא די בו כדי שנהפוך אותו למבקר אובייקטיבי של דברי התורה.

ואולי יש לומר שלא זו בלבד, כי אם גבוה מכך – האהבה, כשהיא בשיאה, צריכה עוד לעודד ולהגדיל את מקומה של היראה ומתוך כך גם היא תעלה מעלה.

"אברהם אוהבי", נקרא אבינו הראשון. כבר בראשית ימיו הוא מתחיל לחקור ולברר את דרכו. מתוך צעידה בשבילי החכמה וההבנה הוא זוכה לבסוף להתגלות עליונה. האהבה הולכת וגדלה, הוא עובר ממקום למקום וקורא בשם ה', מוחה בעובדי האלילים על שפלות חייהם ומסירתם בידי עץ ואבן, נואם נאומים וכותב ספרים על השחיתות המוסרית שיש בהקרבת הילדים למולך. בראשו סדורה תכנית שלמה לגאולת העולם ועילויו משפלותו. הוא יצווה את בניו ואת ביתו אחריו והם ישמרו דרך ה' וכך יתוקן עולם.

רק שאותו אברהם מצווה בסוף ימיו לקחת את כל תכניותיו על תיקון העולם על ידי בניו ולגנזם. הוא מצווה לקחת את הבנתו על קדושת החיים ואיסור הקרבת בני אדם, ולסותרם. אברהם מצווה לשחוט את בנו, ממשיכו. אברהם, אחרי שכל חייו ניחן והצטיין בייחוד במידת האהבה, מתעלה בניסיון האחרון למדרגה בה נאמר עליו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", מדרגת היראה. אהבתו, כך כותב הרב, נצרפה עתה באש היראה העליונה.

המקום בו קורה ניסיון העקידה, הר המוריה, מצטרף גם הוא להר סיני עבור אותה תכלית עליונה – "הר שממנו יוצאת יראה לעולם". הוא גם המקום אשר בסופו של התהליך יהיה עבורנו מקום היראה, "ואת מקדשי תיראו". המקום שמסגל אותנו לקליטה של יראה ברמה חדשה

בדורות בהם נחשקת יותר האהבה ובפי כולם בקשה לקרבה מתוך הזדהות, שייכות והסרת מחיצה; בימים בהם, אוי לנו שכך ראו עינינו, תחת יראה מאורגנים טיולים מחויכים על שטח הר הבית, ואת מקומה של החרדה מחליפים שיתופים של תמונות 'סלפי' בתפוצה רחבה; בזמנים בהם מתוך רצון רק ביחסים של אהבה, כזו שנובעת מתוך הזדהות והבנה, נפרצים לעתים גם גבולות עד כדי תמיכה ולגיטימציה לצורות חיים של תועבה הסותרות את דברי התורה; אז טוב לחדד, להבחין ולשים לב שלאהבה ישנה אחות הגדולה.

תחושת היראה היא הכרת מקומנו ותזכורת ליחסיות ערכנו ומתוך כך היפתחות לגובה אחר. היא החלון ממנו מביטים על היחסים, היא המבוא להארה אמתית ועליונה. "וירד ה' על הר סיני... למען תהיה יראתו על פניכם". היראה היא מתנה.