מסחטת הדמעות של החמאס

מחבלי חמאס טרוריסטים מצחינים זה ידוע, אבל איש כזה קטוע רגליים בכיסא גלגלים עם רוגטקה מול העוצמה של צה״ל, זה מביך אותי עד דמעות

יוסי אחימאיר , ו' בסיון תשע"ח

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

"חייבת לשאול אותך, יוסי, אם אתה מרגיש נוח עם התמונה הזאת?" – כך שאלה אותי ידידה במסנג'ר של הפייסבוק, למחרת יום הדמים בגבול עזה. התמונה אכן קשה.

עזתי קטוע רגליים, בכסא גלגלים, מנסה ליידות אבן אל עבר הגבול, כשמעליו ענני עשן סמיך מתבערת הצמיגים. תמונה שכמו לקוחה מסרט מלחמה. ואכן, כך הצטייר יום הלחימה שיזמו הערבים המוסתים בעזה נגד ישראל, כשהם מסתערים על גדר המערכת.

בעקבות שאלתה של הידידה (נקרא לה שולה), התפתח בינינו דו-שיח נוקב, שאולי מאפיין את הוויכוח בחברה הישראלית לנוכח העימות האלים על גדר עוטף עזה. אני מביא אותו אפוא כלשונו ותשפטו אתם הקוראים – הצדק עם מי.

אני משיב לשולה: בהחלט מרגיש נוח ככל שמדובר בנו. אילו הייתי ערבי-פלסטיני לא הייתי מרגיש נוח שמנצלים אותי, את נכותי, ומשגרים אותי להצטלם ולספוג כדור. תפסיקו את וחברייך בשמאל להתייפייף, אנחנו חיים במזרח-התיכון האיסלאמי הפרוע ולא במערב אירופה. אני הומניסט יותר מכל אחד שמרחם על ניצול מזוויע שכזה של בני אנוש. מתפלא עלייך!

שולה: זה שהחמאס טרוריסטים מצחינים זה ידוע, אבל איש כזה קטוע רגליים בכיסא גלגלים עם רוגטקה מול העוצמה של צה״ל, זה מביך אותי עד דמעות.

אני: הנה הצלחה גדולה של הטרור החמאסי. הנה הצלחה גדולה של תעמולת האויב. הרי זו מטרתו - לסחוט דמעות ממך ושכמותך, להחליש את רוחנו הרגישה, ולהסית את כל העולם נגדנו. אני בוכה על האיש המנוצל הזה, קרבן לשלטון שטני. תגידי, חכמה שכמותך - אינך מבינה זאת? אינך מבינה איזה נשק זוועתי-תעמולתי מפעילים נגדנו? מזל שלהם יש רוגטקה ולנו נשק עוצמתי. סוף סוף העם היהודי חזק, והמצב אינו הפוך!

שולה: זו לא הצלחה של הטרור החמאסי, יוסי, זה כישלון שלנו. כן אתה צודק, מזל גדול שאנחנו כאלה חזקים, ללא ספק! אבל יש דבר שנקרא חמלה של חזקים, והייתי שמחה אם היינו מוצאים דרך אחרת להיאבק ברוגטקה. בטוחה שיש דרך אחרת ואז גם היינו מנצלים וגם יוצאים גדולים ומנצחים.

אני: אנחנו נאבקים נגד אויב לא-רציונלי. הוא מבקש לא רווחה לאנשיו אלא את ביתך בתל-אביב. יש פה מאבק בין תרבויות מנוגדות, בין שתי חברות שונות זו מזו. ב-2005 אפילו הימין הסכים לסגת לקו הירוק ברצועת עזה - ומה קיבלנו? שנאה גוברת, טרור נוראי, וניסיון לשבור את רוחנו. כל האשמה בהרג ובנכות - עליהם ועליהם בלבד! שם איש אינו מרחם על אותו נכה. אנחנו ניסינו כמעט הכל, הם לא מסתפקים במה שמוצע להם. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שישיגו - ולא ישיגו - את מטרת חיסולנו. זוהי שנאה ששום רחמים והצטדקויות כלפיה אינם במקומם! אל תתפתי לתעמולת הכזב.

שולה: אתה רוצה ללמד אותי על הסיכסוך? יש עכשיו סיטואציה והשאלה איך אנחנו מתמודדים איתה. הבדלי תרבויות? מיום ליום אנחנו יותר דומים להם, מיום ליום ממש כמוהם, אנחנו מאבדים את היכולת לראות סבל של אחר. זה גם כמובן מחלחל פנימה. השנאה שלנו גם היא גוברת על השכל הישר וגם על היהודיות שלנו. לי יש מראה וכשאני מביטה בה אני מתחלחלת. זה לא קשור אליהם ואיזה אנשים הם ואם הם רוצים את הבית שלי. זה קשור לשאלה איזה אדם אני רוצה להיות בזמן שעוד נותר לי לחיות.

אני: את יכולה להיות גאה במה שאת, ברוח שלך, ברגישות היהודית שלך, בלאום שלך, במדינה שלך, בזכות שלך. אנחנו מאויימים איום קיומי, ובמאבק הזה אנחנו מאולצים לנקוט מעשים שאיננו חפצים בהם. זה לא אומר שאנחנו דומים או מתחילים להיות דומים להם.

ניצחון אחד שלהם - ואנחנו שחוטים ואיננו קיימים. וזו שאיפתם. מוטב להיות לפעמים לא נחמדים, אפילו אכזריים, אבל חיים וקיימים ועצמאיים. הפלסטיניות היא המצאה, זו עוד קבוצה ערבית שלא ביקשה עצמאות כל עוד לא היתה תחת שלטון יהודי. ובעזה - הם כבר לא תחת שלטון יהודי. למה אינם יוצאים נגד מצרים, הסוגרת עליהם מדרום? המציאות קשה - אבל אסור לפתח רגשות שרק יחלישו את כושר העמידה הצודקת שלנו.

שולה: זהו, שאין עלינו שום איום קיומי יוסי, גם אתה וגם אני יודעים כמה אנחנו חזקים.

אני: לפי תגובתך לא כולנו חזקים (ברוח ובאמונה בצדקתנו). קיר הברזל שלנו אינו מספיק, כי הערבים מוכנים לשבור את ראשם עליו. מה עלינו עוד לעשות מול עזה? הרי קיבלנו את כל דרישתם ודרישת שמאל בישראל, לסגת לקו 67 והשאר עליהם... לא, הם רוצים לשבור את רוחנו, לסחוט אותנו גם רגשית - ואת יקירתי היא ההוכחה, לצערי.

שולה: הנסיגה מעזה היא סוג של בלוף. אסרנו עליהם להכניס פסטה!! פסטה!! אסרנו כוסברה!! אין חשמל, אין מים נורמאליים. הם בכלא, אין נמל, אין שדה תעופה. זו נסיגה לנוחותנו, זה לא נתן להם מרחב מחיה נורמאלי. בגלל זה הם כאלה.

אני: טוב, הבנתי, את בשלך, אינך מוכנה להיפנות לשכל הישר, היהודי, הצודק - וגם שריפת המיתקן שמעביר להם - כן להם! - גאז ונפט במעבר כרם-שלום, כנראה לא תשכנע אותך. גם לא מאות המשאיות שמעבירות להם מדי יום מזון (איני אחראי על כוסברה) ובטון (למינהרות תופת נגדנו). בכל הקשור אלייך ולשכמותך - החמאס מנצח.

שולה: החמאס לא מנצח יוסי, אבל גם אנחנו לא. אי אפשר לנצח את זה. ביי מותק, טסה בחמישי לניו-יורק קצת...

עכשיו הבנתם איך עובדת על חלקנו מסחטת הדמעות התעמולתית של אירגון הטרור החמאסי?