ברכת כהנים

הרב יעקב הלוי פילבר , ח' בסיון תשע"ח

עצמי

האידיאל של האדם הוא "שויתי ה' לנגדי תמיד", או "בכל דרכך דעהו", שיהיה האדם מחובר ישירות אל הקב"ה ולא ע"י מתווכים, כמו שמתאר הנביא ירמיה [לא לג] את שלמותו של האדם באחרית הימים: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

כך יהיה באחרית הימים אבל עד אז אין האדם יכול להתעלות בכוחות עצמו בלבד ועליו להיעזר על ידי גדולים ממנו, וכזה היה תפקיד הכהנים ככתוב: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

ועם זאת מסביר הראי"ה בספרו אורות [עמ' נד] שאין לראות את הכהונה כמתווכת, כאמצעי בין האדם לאלקים, אלא הכהונה היא כ"תכיפה הגונה", כלומר כאותו חוט המחבר שני חלקי הבד זה לזה ושומר שהבד המחובר לא יתנתק זה מזה, כך הכהונה מסייעת לאנשיה של האומה הישראלית להיות מחוברים אל אביהם שבשמים.

את הצורך להתקרב אל ה' בעזרת גורם חיצוני מסביר שם הראי"ה: "כשהאדם הפרטי מתקרב לאלקים אינו מתקרב על ידי כוחותיו הפחותים, על ידי נטיותיו השפלות, אלא על ידי החלק העליון שבקרבו, והוא הממשיך את הכל לצד החיים הבהירים האלוקיים.

כך האדם הפרטי וכך גם האורגן הלאומי ככלל, אינו ראוי ואינו יכול להתקרב אל האלקים בכוחותיו הדלים, בהרגשותיו המהוממות ומטורפות בין גלי החוש הטורפים אותו... לכן מאציל האדם כפרט, והאומה ככלל, את החלק עליון שבהם לשם התקרבות הכל לאלקים".

לפי דבריו אלו של הראי"ה הכהונה לא באה להיות במקום האדם אלא רק לסייע לו להתקרב אל ה' בכוחותיו וכשרונותיו ולא להחליפם.

"לשרת בקודש" הוא תפקידו של הכהן, וברכת כהנים היא אחד השירותים שהכהנים מצווים לתת לישראל. 

החתם סופר (בסדורו) מסביר שברכת הכהנים אין בה אלא טובות העולם הזה בלבד, להעניק לאדם מכל טוב העוה"ז וכך הוא מסביר את נוסח "ברכת כהנים": "יברכך" בעושר ובממון, "וישמרך", שהעושר והממון יהיה משומר מכל פגע.

אלא שגם אחרי השמירה עדיין אין הברכה שלימה מפני הקנאה וצרות העין של הסובבים את מקבל הטובה, על כן באה הברכה השנייה: "ויחונך", שתמצא חן בעיני השכנים שישמחו בעושרך וכבודך.

אבל גם אם אין לאדם איום מבחוץ עדיין אין הברכה שלימה, מפני ה"עיניים הגדולות" של האדם עצמו, שהוא אינו מסתפק במה שיש לו וכל ימיו הוא במאבק פנימי עם עצמו להוסיף עוד ועוד, על כן מוסיף הכהן ומברך: "וישם לך שלום" - שיהיה לך שלום עם עצמך, שתהיה שמח בחלקך.

ואכן הברכות עד כאן הן ברכת העולם הזה - אלא שברכות העולם הזה בלבד אינן תמיד ברכה ולפעמים הן אפילו קללה נמרצת המדומה לברכה – כי אם חיי האדם יהיו חסרי משמעות, שאין להם תכלית ויעוד וכל כולם הם הנאות החושים וחיי שעה, שאז סדר יומו של האדם במשך היום הוא: להשכים קום, לאכול ולשתות, להתכבד ולהתייפות לפני בני אדם, ובבא הלילה שלא נברא אלא לשינה, ילך לישון, וכך הוא מבלה את כל היממה.

ולמחרת שוב ישכים, וסדר יומו הזה חוזר חלילה. ואפילו אם יזכה האדם לבנים שיוריש להם את רכושו, מה ערך יהיה לברכתו אם גם חיי בניו יהיו חסרי משמעות כחיי אביהם.

לכן את ברכות העולם הזה צריך לראות כאמצעי ולא כמטרה, והתכלית היא האושר והנועם שהאדם יזכה להם בחיי אמונה המשולבים בעבודת ה' ותורתו, ואז בעזרת שמים יזכה לטובה האמתית.

ועל זה אנו מתפללים: "וחיי עולם נטע בתוכנו, הוא יפתח לבנו בתורתו", למען "לא ניגע לריק" בחיי העולם אשר נטע בתוכנו, "ולא נלד" בנים ובני בנים "לבהלה" ח"ו, אלא יפתח לבנו בתורתו.

לכן הברכה המשולשת של הכהנים שהיא ברכת חיי העולם הזה, היא כשלעצמה אינה ברכה שלימה, וצריך להשלימה בשימת הכהנים את שם-שמים על בני ישראל ככתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל" ואז בשילוב הברכה המשולשת הגשמית עם תוספת הברכה הרוחנית, יזכו ישראל לברכות שמים: "ואני אברכם" ממקור הברכות העליונות, וברכתם תהיה ברכה שלימה.