לחתום קבע!

הרב נתנאל יוסיפון , י"ג בסיון תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

חורף. שלג כבד נח על שבילי העיירה.

והנה, בהשכמת הבוקר, עת הולכים התושבים לתפילת שחרית, הם מבחינים באדם ההולך ומבוסס בשלג הלוך ושוב, כשלגליו מגפיים עמוקים של עגלונים. כשהתקרבו האנשים, הם מגלים לתדהמתם, שהאיש הוא... גדול הדור וראש הישיבה,  רבי חיים מוולוז'ין.

רבינו, שאלו אותו, למה אתה מבוסס כך בשלג?

כובש אני דרך לתלמידי הישיבה, השיב רבי חיים. (תולדות הגר"א, עמ' קצג).

ועוד מספרים, שאת הטיט לאבן הפינה של בניין הישיבה, לא גיבלו במים. רבי חיים בכה שעות ארוכות בתפילה לה', שיהיה המקום בית גדול שמגדלים בו תורה, ובדמעות אלו גיבלו את הטיט...

ועוד מספרים, שרבי חיים לקח אחריות על עמוד התורה המחזיק את העולם, שהרי "אם יהיה חס ושלום העולם פנוי לגמרי אפילו רגע אחד מעסק... בתורתנו הקדושה, תיכף כרגע היו העולמות נחרבים..." (נפש החיים ד, כה). לפיכך, תיקן משמרות בכל לילה בישיבתו, כך שתמיד יהיו לומדי תורה בישיבה. ובמוצאי יום כיפור, כשכולם עייפים וממהרים לאכול, היה הוא בעצמו שומר משמרת העיסוק בתורה... (שרי המאה, ח"ב, עמ' 186).

סיפורים אלה חושפים טפח קטן מדמותו הפלאית של רבי חיים מוולוז'ין (ההילולא שלו ב – יד' סיוון), אבי 'עולם הישיבות', מפעלו הכביר לדורות.

ישאל השואל – מדוע מכונה ישיבת וולוז'ין, הישיבה שייסד רבי חיים, בשם – 'אם הישיבות'? והלא גמרא ערוכה היא (יומא כח:) בשם "רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם... אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה...". אם כן, בכל הדורות היו ישיבות, ומה חידש רבי חיים מוולוז'ין?

אכן, תמיד היו ישיבות. אולם, באופן כללי, מיום שחרבו ישיבות בבל הגדולות בסוף תקופת הגאונים (לפני כ-1000 שנה), השתנתה נקודה מהותית בעולם הישיבות. ישיבות בבל, למשל, היו מוסדות קבועים של תורה. סורא ופומבדיתא, היו מקומות שבאופן רציף היוו בתי מדרש, שאליהם נוהרים תלמידים מכל המקומות. כשראש הישיבה נפטר, מינו במקומו ראש ישיבה חדש, וכך המקום היה מקום של תורה. ההתקבצות אינה רק מסביב לאיש תורה גדול, כי אם התקבצות משותפת ל'מקום' של תורה.

לעומת זאת, בתקופה שאחרי ימי הגאונים, לומדי התורה היו מתקבצים בבית הכנסת/ בית המדרש של העיר, ולומדים שם. לעיתים, אף היו נוסעים ללמוד תורה מפי אחד הרבנים הגדולים, וכך נוצרה ישיבה מסביב לרב. אולם, לאחר הסתלקותו של הרב, היו התלמידים נודדים למקומות אחרים.

כך, היו התקבצויות של תורה, אך לא היו אלו התקבצויות של קבע. כידוע, המקום מבטא קביעות, ולכן יש חשיבות גדולה ליצירת מקום קבוע לתורה. כך מצאנו: "כל הקובע מקום לתפילתו – אלוקי אברהם בעזרו". וכן מצאנו, שרבי יוחנן שמע שיש זקנים בבבל, ותמה הרי כתוב – "למען יאריכון ימיך על האדמה", דווקא בארץ ישראל – המקום הקדוש, יש אפשרות להאריך ימים. כשענו לו – הם מקדימים ומעריבים לבתי כנסיות, הבין שזו הסיבה לאריכות ימיהם, כי גם שם יש מקום קדוש מסויים.   מפעלו הגדול של רבי חיים מוולוז'ין היה הקמת ישיבה כמקום של קבע לתורה, שגם אחרי פטירת מייסד הישיבה, היא תמשיך להוות מקום של תורה, וכך החזיר עטרה ליושנה.

עניין זה מצאנו גם בפרשה שלנו. בפרשה שלנו אנו זוכים לחנוכת המשכן. בלב מחנה ישראל, מוקם מקום הקבע להשראת השכינה בישראל. במפעל גדול זה שותפים כל עם ישראל בתרומה או ביצירה ועשייה.

יתר על כן – כשהפרשה מסתיימת וחותמת את המפעל הגדול של הקמת המשכן, היא מציינת – "ובבוא משה אל אוהל מועד... וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים...". הקול המדובר הוא הקול האלוקי, שמצווה למשה את התורה, כהמשך מעמד הר סיני. אמור מעתה, שפסגת המשכן הוא שמיעת קול התורה. ואכן, בלב המשכן והמקדש היה מונח ארון העדות, ובתוכו שני לוחות הברית והתורה הקדושה. כלומר – המשכן הוא יצירת מקום של קבע לתורה.

בדורות האחרונים, הישיבות הם אבן הפינה, שעליו בנוי כל בניין היהדות. דורות אלה, דורות הגאולה הן דורות העתיד. בדור העתיד, עולה כוחם של הצעירים, כי הם דור העתיד השואף קדימה אל הגאולה. כך אנו מוצאים בעולם החיצוני, שלראשונה בהיסטוריה - לצעירים יש כוחות וידע שאין למבוגרים. ובעולם היהודי הפנימי, היה חשש שהיהדות תישאר חלילה נחלת המבוגרים, והצעירים יזנחוה. באו הישיבות, וחיברו את הנוער להיות כוח חי ופועל למען התורה הקדושה, ולהנחלתה להמשך עתידו של עם ישראל. להט הצעירים מתועל ללימוד תורה הפועל ומביא עתיד של קודש.

וכך, מתפשט במהירות הרעיון להקים ישיבה של קבע לכל חלקי העם היהודי. והיום, ברור לכולם, שלחינוכו של צעיר כאיש תורה, חשוב שילמד תקופה בישיבה. להפצת תורה במקום מסויים, חשוב להקים בו ישיבה.

וכשם שלהקמת המשכן, נרתם כל עם ישראל לתרום, כך גם היום עלינו לרומם ולחזק את הישיבות מבחינה כלכלית.

ובהקשר לכך, מספרים שרבי חיים היה שולח שליחים לאסוף כסף למען הישיבה. יום אחד, אמר לו אחד השליחים – כדי לייעל את עבודתי, חשוב שנשקיע גם בדברים חיצוניים, כמו: לבוש מכובד בשבילי, מרכבה יפה, וכך אנשים יתרמו יותר, כי הישיבה תתכבד בעיניה.

הסכים רבי חיים, והשליח יצא לדרכו. והנה, בדרכו הגיע לכפרי אחד, שהיה תורם תמיד, אך הפעם סירב לתרום. חזר השליח ממסעו, וסיפר לרבי חיים את כל הקורות אותו. החליט רבי חיים לנסוע לאותו כפרי, ולשאול אותו לפשר השינוי במעשיו. הסביר הכפרי, שעד עתה תרם, כי חשב שהכסף הולך ישירות לתלמידי הישיבה, אך עתה כשראה שהישיבה משקיעה במרכבה יפה לשליח, אין ברצונו לתרום למרכבה וסוסים.

ענה לו רבי חיים – על בצלאל אומן המשכן נאמר, שהיה:'"חושב מחשבות". וקשה – מדוע לצורך אומנות צריך לחשוב מחשבות? אלא, שבצלאל היה יודע לראות בכל חפץ את מחשבת התורם. מי שתרם לשם שמיים, בצלאל היה משבץ את תרומתו בקודש הקודשים, ומי שכוונתו היתה לעשות רושם, בצלאל היה משבץ את תרומתו בעניינים אחרים.

כך גם בישיבה – מי שתורם כמוך לעצם לימוד התורה, תרומתו הולכת ישירות ללומדים. ומי שכוונתו שונה, תרומתו הולכת למרכבה ולסוסים... חשוב שנהיה מאלה שתורמים ישירות לתורה...  

ויהי רצון, שממקומות הקבע של התורה, נזכה כולנו ונתרומם למקום הקבע המרכזי של התורה, בשיבת ארון הברית ולשכת הגזית למקדש בירושלים!