והאספסוף אשר בקרבו

הרב יעקב הלוי פילבר , י"ג בסיון תשע"ח

עצמי

"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" - מי היו "האספסוף"? נאמרו על כך כמה פירושים: רש"י פירש: "אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים" על הפירוש הזה אין לתמוה איך ציבור שזה מקרוב נצטרף לעם־ישראל, לא נקלט בו כראוי, וחזר לסורו. אבל במדרש [ספרי שם] יש פירוש אחר: "והאספסוף, רשב"מ אומר: אלו הזקנים, שנאמר: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' - אם כך היו הזקנים ק"ו לשאר בני אדם".

הפירוש הזה דורש הסבר - כיצד אותם זקנים שהמדרש דורש עליהם: "מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה אא"כ יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרננים עליו ואומרים: איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם ושוטר" ואם זו היתה מעלתם של הזקנים איך הם נפלו מההר הגבוה לבור העמוק של "התאוו תאווה".

בספרו 'אורות התשובה' [פי"ד ב] מתאר הראי"ה קוק מצב של אדם שמתעלה בחלק הרוחני שלו ובה בשעה הוא מזניח את החלק הגופני שלו, וכך כתב שם: "לפעמים על ידי מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו.

ואח"כ כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת וכח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד. ובשביל כך צריכה התשובה עם חפץ זיכוך המידות, להיות קודמת לעליה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה צד של מגע בין הגוף אל הנשמה, גם בהתעלותה העליונה". כנראה שתופעה דומה התרחשה אצל זקני ישראל. 

זקני ישראל שהיו "כשרים וחסידים", זכו להגיע להתעלות רוחנית עליונה, אבל ההתעלות שלהם היתה רק לנשמתם בלבד, ובאותה שעה הגוף שלהם נשאר בקלקולי תכונותיו. כמו שמתאר זאת הכתוב: "ואל אצילי בני ישראל (הם נדב ואביהו והזקנים - רש"י) לא שלח ידו, ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" [שמות כג יא] ופרש"י: "'ויחזו את האלקים' - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה".

הוא אשר אמרנו, החוויה הרוחנית יכולה להרקיע את האדם לשחקים, אך אם במקביל בו בזמן אין האדם מטפל בעידון הגוף וריסונו, כי אז יכול האדם להגיע מצד אחד עד דרגת 'ויחזו את האלוקים', אך בה בעת להמשיך להיות גם שקוע במאווי הגוף, 'ויאכלו וישתו', בלב גס.

הפער הזה שנוצר בגלל העלייה הרוחנית מחד והזנחת הטיפול השוטף של עידון צרכי הגוף, הוא שגורם לבסוף שבאדם "מתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד" [אורות התשובה שם].

וכך אירע גם אצל הזקנים, על הכתוב: "כמתאוננים" דרשו במדרש: "אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום". [ספרי] 

וכן דרשו שם: "ויאמרו מי יאכילנו בשר" והלא כבר נאמר: "עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד" יכול אכלום במדבר? תלמוד לומר בכניסתם לארץ: "ומקנה רב היה לבני ראובן עצום מאד" - אלא שמבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום".

אותם זקני ישראל, שהגיעו בהתעלותם למדרגות הגבוהות ביותר של האדם, אבל שלא בשמירה נאותה של האיזון בין צרכי הגוף והרוח, הם לבסוף נפלו למעמקי הכפירה בכל, בבקשת עלילה לפרוש מאחורי המקום. כל זה מלמד אותנו עד כמה מורכבת אישיותו של האדם, ועד כמה אין לאדם פוליסת ביטוח בעולמו המוסרי־רוחני, ועל כן גם בהגיעו לפסגות הוא חייב להתמיד בשימת־לב בלתי פוסקת שלא יאבד את הישגיו, ובעיקר לטפל בכל חלקיו, בנשמה אך גם בגוף.