הטראמפ אתה או לצרינו?

יש זוכים בלוטו שמקבלים את הכסף, נושמים עמוק, מתכננים בקפדנות, מתייעצים ומשקיעים, ויש זוכים שמבזבזים ומשתגעים.

ד"ר יועז הנדל , ט"ו בסיון תשע"ח

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

מדינת ישראל זכתה בהגרלת הלוטו. מי שבחר את המספרים הנכונים הוא נתניהו. אחרי שנים ארוכות שבהן ישראל לא שלטה על הזירה הבינלאומית אלא תימרנה בין יוזמה אמריקאית בלתי אפשרית ליוזמה אירופית בלתי הגיונית, משהו השתנה.

כניסת טראמפ לבית הלבן הייתה דרמטית יותר מכל תהליך אחר במזרח התיכון בעשרות השנים האחרונות. אמריקה חזרה להיות שחקן אזורי – למרות הצהרותיה ההפוכות – וכל מה שמתחולל מסביב הוא תגובת הנגד: השגרירויות שעוברות לירושלים, ההצהרה הרוסית מאמש על הגבלת הנוכחות האיראנית בסוריה, ובעיקר הכנסת הסכסוך הישראלי־פלסטיני לפרופורציות הנכונות.

בשבוע האחרון השתתפתי בשלושה מפגשים עם תיירי פוליטיקה אמריקאים. ישראל רוויה בסטודנטים, עיתונאים, פרופסורים, פעילי זכויות אדם, מאמינים וסתם מתעניינים שבאים “לראות בעיניים” את החדשות. מי שמסתובב בירושלים בימים אלה יגלה אותם בכל פינה.

ישראל היא סיפור מעניין בכל דיסציפלינה אפשרית. יש פה טכנולוגיה ומדעים מדויקים מפותחים, ארכיאולוגיה והיסטוריה מתחת לכל מבנה, תיאולוגיה בכל פינה, כלכלה שמעניין לחקור, תוכניות התפלת מים חדשניות, פילוסופיה של טבע האדם, וכמובן אינספור זוויות על סכסוכים לאומיים ודתיים.

מכל הנושאים האלה בכל אחד מהמפגשים הללו עלה שמו של טראמפ כבר בהתחלה, ואיתו גם הסתיימה השיחה. האמריקאים הפסיקו לבחון את ישראל דרך "הערכים המשותפים", הסיוע הצבאי, האינטרסים, ואפילו הסכסוך – הם בוחנים אותנו דרך "הטראמפ אתה או לצרינו". רוב אלה שמגיעים לכאן שייכים דווקא לקהל הליברלי יותר. טראמפ בעיניהם הוא תעלומה, והחיבור שלו איתנו הוא מקור לדאגה. קשה לומר שהם טועים לגבי התעלומה. טראמפ הוא אדם מוזר. לא הייתי רוצה בו כמנהיג של ישראל, אבל אני שמח מאוד שהוא נמצא בבית הלבן.

כמו אחרים, גם אני טעיתי והייתי משוכנע שטראמפ יתהפך עלינו. בכל פעם שדיבר על "הדיל הגדול" שלו למזרח התיכון הייתי משוכנע שיתנגש בנו בבוא הזמן. לכל הצהרה או מעשה התלווה החשש גדול מ"תג המחיר" ביום שאחרי. עכשיו אני כבר לא משוכנע בכלום, חוץ מזה שטראמפ ניער את השולחן הבינלאומי והועיל לעולם.

בזכות השיגעון והציוצים הליליים שלו משהו חיובי קורה בגזרה הצפון־קוריאנית, מדינה שמילאה כזכור תפקיד מכריע בניסיון ההתחמשות הגרעינית של סוריה. בזכות מחיקת מורשת אובמה, טראמפ איפס את ההסכם הבעייתי עם איראן. בזכות היחס לישראל, לראשונה אפשר להבין עד כמה מוּטה היה היחס עד עכשיו. בזכות חוסר ההיגיון המדיני לכאורה של טראמפ, אפשר להבין עד כמה ההיגיון של קודמו בתפקיד לגבי יחסי החוץ היה עקום.

אלא שכל התובנות האלה לא משנות דבר, כיוון שאנחנו לא המוקד. אנחנו רק זכינו בלוטו, אנחנו לא מפעל הלוטו. יש זוכים שמקבלים את הכסף, הופכים בין לילה למיליונרים אבל מבינים שיש פה גם סכנה. הם נושמים עמוק, מתכננים בקפדנות, מתייעצים, ואז באנונימיות משקיעים. ויש זוכים שמקבלים את הכסף, מראים לכולם, מבזבזים ומשתגעים.

הסטטיסטיקה אומרת שהסיכוי לזכות שוב בסכום גדול הוא קטן מאוד. כך גם במקרה של טראמפ כפרס. האמריקאים הליברלים שונאים אותו, ורואים בו מקור לכל הרע שבעולם, והמפלגה הדמוקרטית מקצינה את עמדותיה. בהקשר שלנו זה כבר מדאיג. אני מניח שאם יצליח במהלכיו בצפון־קוריאה או מול איראן, ישתנה היחס אליו. בינתיים הם שם.

המשמעות עבורנו כזוכים הגדולים היא שתהיה לנו בעיה עם הדמוקרטים ביום שאחרי. אפשר לראות את זה בעיניים שלהם, בתגובות, ביחס התקשורתי. אם ינצחו בבחירות הבאות, הם ימחקו את מורשת טראמפ כפי שהוא מחק את מורשת אובמה. ינקמו. זה לא אנחנו, זה הם; פסיכולוגיית הקיטוב האמריקאית. העצה הכי בסיסית, ואולי היחידה, כשמדובר בכסף גדול בזכייה כזו, היא לפזר את ההשקעות.

באדיבות "ידיעות אחרונות"