געגועי לגעגועים

הרב יוסי יזדי , ט"ז בסיון תשע"ח

יוסי יזדי
יוסי יזדי
צילום: עצמי

בפרשה שלנו נאמר "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר".

בספרי חסידות מובא פירוש על 'התאוו תאוה' שבאמת לא היה לבני ישראל תאווה כלל, רק התאוו שיהיה להם תכונת 'תאווה', כי באכלם את המן נזדכך גופם באופן שלא היה להם שום תאווה כלל.

כתוב בפרקי אבות (פרק ב משנה ד) "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך", במשנה זו מבואר שני עניינים: 'עשה רצונו כרצונך' ו'בטל רצונך'.

השפת אמת זי"ע מבאר נקודה מאוד עמוקה ויסודית איך עלינו להתייחס לרצונות ולנטיות החומריות שבנו ומה מקומם בעבודת ה', והיא- שכל התאוות והרצונות הגשמיים הם כדי לתת לאדם הבנה וידיעה באיזה חשק ורצון צריכים לעבוד את ה' יתברך.

הכוונה במאמר חז"ל 'עשה רצונו כרצונך', שיקיים את המצוות באותו החשק כאילו עושה רצון עצמו שלו, וכמו שלרצון עצמו יש לו התלהבות עצומה עד שכל גופו מרגיש ומלא מהרצון, באותה מידה צריכה להיות ההתלהבות לעשות רצון אביו שבשמיים.

נמצא אם כן, שבאופן זה מתהפכים כל רצונות הגוף ל'מלמדים' את היהודי באיזה אופן עליו לעבוד את בוראו, וממילא כל הרצונות הגשמיים הם גורמים לדבר טוב.

וכלל מונח בידנו- דבר המביא את האדם למעשה טוב ממילא נתהפך הוא עצמו להיות טוב ממש בעצמיותו, ועל ידי זה נעשו כל הרצונות העצמיים בטלים, כי אין לו עוד רצונות משלו, משום שכולם נתהפכו למהות של טוב, וזהו 'בטל רצונך'.

ועל פי הקדמה זו מבאר השפת אמת, שבמדבר לא היה לבני ישראל את ה'מלמד' של תאוות עולם הזה, מפני שנעקר מהם תכונת ה'תאווה' כשאכלו את המן כנ"ל, וממילא היה חסר להם גם תשוקה ותאווה טובה לרצות להתקרב יותר ליהדות.

וזה היה נקודת עומק רצונם בעת שהתאוו תאווה, כדי שיבואו לדרגה יותר גבוהה בעבודתם את הבורא יתברך שמו, שיהיה להם יותר תשוקה, חשק והתלהבות.

והיסוד הזה הוא גדול ונצרך להתקרבות לה' יתברך, שהרי אם הרצונות הגשמיים נעשים מטרה וסיבה לאדם שיעבוד את בוראו ביתר שאת, יוצא אם כן, שהרצונות הנמוכים והשפלים מתהפכים עצמם לטוב, כי האדם משתמש בהם ומעלה אותם לחמימות ולתשוקה להיות דבוק בהקב"ה.

ודבר זה שייך לכל אחד ואחד מישראל מי שיהיה, על ידי שיעשה חשבון בנפשו ויתבונן ברצונות הגשמיים השוכנים בקרבו, ויזכור שנועדו כדי שימנף אותם להתלהבות ולאש קודש בעסקו בתפילה ובלימוד תורה.

ברובד עמוק יותר אפשר להוסיף שאין מתפקידי לייצר את הרצון לה', מכיון שהוא חי וקיים בי מעצם בריאתי, כפי שכתוב "עשה האלוקים את האדם ישר".

תפקידי בעולם הוא לחיות בחיבור ובהשלמה עם הרצון הטבעי לה' שפועם בקרבי ושופע מתוכי, והכי חשוב לשמוח על נועם חלקי שזכיתי במהותי להיות משתוקק לה'!

כל קושי בעבודת ה' נוצר מתפיסה של פירוד, לפיה יש את ה' ויש אותי, יש רצון ה' ויש רצון שלי, ועליי לכפות ולכוון את הרצונות שלי לרצון ה'.

העבודה היא להבין ולהפנים שבאמת אין פירוד, אני גילוי של ה' יתברך בעולם. כשאני מכיר את עצמי באמת, בתור 'חלק אלוק ממעל' בעולם הזה, ממילא כל עבודת ה' מלאה עונג ושמחה, בלי סתירות, והיהדות משתפכת ממני בזרימה וניגון קולח כי אני פשוט חי!

חשבון נפש הוא חזרה והתקשרות לרצון הטבעי שלי לה', ה'אני' שלי הוא תמיד טוב! וכן הרצון שלי נמשך מהרצון העליון שאינו נפגם אף פעם. כשאני חי בהשלמה עם מי שאני באמת, יודע אני שתשובה היא פשוט לזכור מה שכותב ר' נחמן "להיות מתגעגע לה' יתברך כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו"(שיחות הר"ן מב).

לא בדרך מקרה 'רצון' הוא אותיות 'צנור', אני צנור לרצון ה' שמופיע בזה העולם, 'חלק אלוק ממעל' שנאצל מעצמותו יתברך. ובאותו דרך, 'אני' אותיות 'אין', כי אין 'אני' מצד עצמי, כל הישות והמהות שלי היא גילוי הרצון של האין סוף ברוך הוא.

וזאת העבודה שייכת לכל אדם בכל זמן ובכל מצב, על ידי יישוב הדעת הוא יכול להבין את ערכו ומעלתו אשר יש ביכולתו להעלות תאוה גשמית לשורשה ולמקורה בחי העולמים. לתקן עולם במלכות שד-י, באופן שכל עולם העשייה יהיה היכל ומשכן לכבודו יתברך ולהמליך אותו על כל יושבי תבל.