מה אפשר ללמוד מתושבי עוטף עזה?

אלפי שמאלנים הפגינו השבוע חוסן ונחישות, בקו האש של המדינה, מול הטרור מעזה. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י"ט בסיון תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

שלוש הערות על המערכה בעזה. על שמאלנים, על סולידריות ועל אננס: 

1. נכנסתי השבוע לאתר של ועדת הבחירות המרכזית. רציתי לבדוק איזה פתק שמו בקלפי החלוצים המודרניים שכיכבו השבוע בכל מהדורות החדשות. הגננת שפצמ"ר נחת בגן הילדים שלה, המשפחה שמיהרה לממ"ד וניצלה כשהטיל פגע בבית שלה, ועוד ועוד.

אז הנה נתוני ההצבעה של קיבוצי עוטף עזה. באור הנר, קיבוץ מצפון לשדרות, הצביעו כמעט 70% למחנה הציוני. המפלגה השנייה בגודלה שם היא מרצ (10%). גם בקיבוץ בארי זה כך: 66% למחנה הציוני ו-16% למרצ. בקיבוץ ברור חיל הצביעו 57% למחנה הציוני, בקיבוץ גבים 54% (ו-18% מרצ). בכרם שלום המחנה הציוני היא שוב המפלגה הגדולה ביותר (37%), וכך גם ביד מרדכי (41% מחנה ציוני, 35% מרצ). זה ממשיך כך באופן כמעט משעמם.

אלה נתונים חשובים בתקופה שבה המילה "שמאלני" הופכת כמעט לקללה, למילת גנאי, לשם נרדף לבוגד, למשהו שכאילו מנוגד לציונות. ובכן, אלפי שמאלנים הפגינו השבוע חוסן ונחישות, בקו האש של המדינה, מול הטרור מעזה.

2. לפני כמה שבועות הייתי בבית שאן. היה משמח לראות איך אחרי הרבה שנים של קיפאון, נבנות בעיר כמה שכונות חדשות, לא רק עבור בנים ממשיכים אלא גם למשפחות שבאות מבחוץ. אחת התושבות הוותיקות הצביעה לעבר ירדן. המדינה השכנה נראית קרובה, הגבול שקט, אבל רק לפני דור זה היה אחרת. היא הזכירה לי שחדירות מחבלים היו עניין כמעט שגרתי בשנות ה-60 וה-70.

לעומת זאת, בשנות ה-90 "מדינת תל אביב" הייתה במוקד. פיגועי אוסלו התרחשו בעיקר באזור המרכז והשרון. בני הנוער בנתניה, כפר סבא וחדרה היו עולים לאוטובוס ומדווחים להורים כשהם הגיעו ליעד בשלום. אני הייתי אחת מהן, בהרצליה. בטלפון הסלולרי הראשון שקנו לי, שהיה דומה יותר לטלפון ציבורי בגודלו, השתמשתי בעיקר כדי לעדכן את אבא ואימא שאף מחבל מתאבד לא התפוצץ בדרך.

בשנים אחרות, ירושלים הייתה זו שספגה, וכמובן יהודה ושומרון. ולעיתים פתחו את מהדורות החדשות קריית שמונה, או רמת הגולן, ועכשיו זה שם, בעוטף עזה. אולי עצם הידיעה שזה מרוץ שליחים, שבכל פעם אזור אחר מתמודד אבל עושה זאת עבור כולנו, יכולה להקל. ערבות הדדית וסולידריות הן לא קלישאה. הן תרופה.

וכך סיפר לי השבוע הרב חגי לונדון, מישיבת ההסדר בעיר שדרות: "ביום שלישי, תוך כדי הבומים והאזעקות, הגיעו אלינו חמישה תלמידי י"ב כדי לבדוק את האפשרות ללמוד פה בשנה הבאה. הם היו קצת בהלם מהבלגן, וסיפרתי להם על אחת החוויות שלי מ'צוק איתן': יש לנו בית מדרש ממוגן עם מאות מקומות, ובליל שבת התכנסו בו כולם-כולם – התלמידים שלנו, יחד עם חיילים רבים מהאזור, חרדים מבני ברק שהגיעו להזדהות וכמובן תושבי העיר.

לקראת 'לכה דודי' התחיל פתאום ירי טילים כבד, צבע אדום, צרורות, עם מסוקי קרב מעלינו. 700 איש התחילו לשיר בבת אחת בספונטניות את השיר 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', שוב ושוב. את הרגע הזה מקבלת שבת ההיא אני לוקח איתי. אגב, כמעט כל התיכוניסטים שבאו להתרשם השבוע, נרשמו לשנה הבאה כתלמידים".

3. השבוע, ביום ראשון בערב, הילדים שלנו עוד קטפו אננסים בחולות חלוצה, 800 מטר מגבול מצרים. מגורשי גוש קטיף מקימים שם בשנים האחרונות יישובים. הם מחדשים את החקלאות בחולות הצחיחים, במקום שבו האדמה אולי לא נתנה פרי מעולם. ממשלת ישראל כמעט לא מקימה כיום יישובים חדשים ומעדיפה לחזק ולהגדיל את הקיימים, אבל כאן התקבלה החלטה נדירה, כדי ליישב את השטח הישראלי הריק והשומם שסמוך למצרים. וכך שלושה מקומות קמים שם מתוך החול: היישובים בני נצרים, נווה ושלומית.

מדהים איך מי שכבר פונו מביתם לא עוברים למרכז הארץ אלא נשארים בפריפריה של הפריפריה. מדהים איך אין בהם כעס ומירמור כלפי שכניהם החדשים, הקיבוצניקים שכל כך תמכו בפינוי שלהם מגוש קטיף. אפילו פעם אחת לא שמעתי נימה של "אמרנו לכם, למה זרקתם אותנו מהבית, הרי היינו השכפ"ץ שלכם".

כשהתארחנו שם עברנו על פני כמה מיגוניות, סמוך לגני הילדים ומגרשי המשחקים. המארחים הסבירו שכמעט שלוש שנים לא השתמשו בהן, מאז צוק איתן. אפילו נכנסנו לאחת מהן, וגילינו קורי עכביש. "חשוב לי שיידעו שהחיים פה הם 99% גן עדן", אמרה לי אחת התושבות. בבוקר יום שלישי הם התעוררו לאחוז הנוסף. 

בפרשת השבוע ("בהעלותך") מסופר על מסע בני ישראל במדבר. מסלול מלא הפתעות, עליות ומורדות. מסע שנמשך למעשה עד היום. פרשנינו מבקשים שנשים לב להתנהלות של העם בזמן כל העצירות והחניות, תוך כדי כל העיכובים והמכשולים: בכל מקום שאליו הגיעו הם מייד הקימו את המשכן, שהיה המרכז הרוחני של העם בתקופת הנדודים. גם אם הם עצרו רק ליומיים, וגם אם מדובר בחניה של כמה שנים – הם קודם כל הקימו את המשכן ממסד עד טפחות, והשקיעו בו ברצינות, בעמל ובמסירות.

הם הרי יכלו לומר לעצמם "נחכה שנגיע לארץ ישראל, נחכה למנוחה ולנחלה, עכשיו הכול במילא סוער וגועש" – אבל הם לא המתינו. הם לימדו אותנו לא לעכב את החיים עצמם ולחכות למצב מושלם כדי לפעול, אלא לנצל כל רגע באופן מלא. לעשות קודם כל את מה שהכי חשוב. תושבי עוטף עזה לא מחכים לשלום הנצחי ולא מקפיאים את הכול עד למיגור שלטון החמאס. הם בונים וחיים ופורחים, אפילו בהפוגות הקצרות שבין אזעקה לאזעקה. החיים זה עכשיו.