דרך חדשה ישנה!

הרב נתנאל יוסיפון , כ"א בסיון תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

חשוון ת"ש. מלחמה אדירה משתוללת בעולם כולו, מלחמת העולם השנייה. עולם הישיבות הגדול ומבוסס באירופה, עומד לעלות בה בלהבת אש השמיימה, הי"ד.

והנה, קבוצת נערים צעירים בני מצווה, עולה לכפר הרא"ה, וצימאון בוער בלבבם – ללמוד תורה ולהקים ישיבה. להניח יתד ופינה לעולם תורה, שיקום בתבנית חדשה גם ישנה, בארץ האבות ההולכת ומחדשת נעוריה. כך קמה לה ישיבת בני עקיבא 'כפר הרא"ה' בראשות הרב נריה זצ"ל.

אנשי הכפר המבוגרים, קיבלו פניהם בחיבה, אך גם בספקות. הלזה יקרא ישיבה? היוכלו קומץ בני הנוער להקים ישיבה בעיצומה של מלחמה נוראה כזו?

לא רבים יודעים, אך אחת הסיבות המרכזיות להקמת הישיבה בכפר הרא"ה הייתה מציאותו במקום של רב המושב, מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל (ההילולא שלו – יט' סיוון). גאון עצום בתורה ובמידות, השקוע רוב שעות היום והלילה בעומקה של הלכה, ומחובר בכל נימי נפשו למעשה ההתיישבות המתחדש. הרב ישראלי לימד בשנים הראשונות את השיעור הבוגר בישיבה.

לימים, סיפר הרב: "בא קומץ נערים הרוצה להמשיך את מסורת האבות. בצחוק קיבלו אותו כל הגדולים, אף על פי כן יצרו הנערים האלה ישיבה, והצחוק הפך רצינות, מציאות. מקווים אנו שהיישוב יכיר בחשיבות ישיבה זאת של הגדולים – הקטנים האלה, שימלאו מקום חשוב בארץ ישראל ההולכת ונבנית".

אם תרצו, כאן טמון שורש גדולתו החינוכית של הרב, להאמין בכוחות היצירה והתסיסה של הנוער, ולכוון את פרץ ההתלהבות וההתחדשות של הצעירים להמשיך את מסורת האבות, תוך שהם נותנים פנים חדשות למסורת העתיקה.

זהו ציר מרכזי בפרשתנו, פרשת בהעלותך. העם מתאווה לאכול בשר, וממש 'מתבכיין' למשה. משה רבינו, כבר עמד בעבר איתן מול סערות ציבוריות קשות, כמו – התביעות לספק אוכל ומים לעם שלם בלב המדבר, וכן – השבר האמוני הגדול של חטא העגל. והנה, הפעם, רפו ידיו, והוא אומר לה' שאין לו כבר כוח לשאת את העם, "כאשר ישא האומן את היונק".

מה קרה הפעם? האם זו סערה מאתגרת יותר מאתגרי העבר?

נראה, שההבדל הוא שהפעם זו סערה של 'תינוקות', כביטויו של משה – 'יונק'. משה מוכן לעשות הכל לספק תביעות מוצדקות כמים, מזון והגנה. הוא גם מוכן להתווכח ולהראות את דרכו האמונית. זו התמודדות מתאימה לרמתו הרוחנית הגבוהה של משה. אולם, להתעסק עם אנשים המתקטננים איתו על טעם האוכל, זה קטן עליו.

ווכאן, אומר לו ה' – אם הם 'יונקים' בשבילך, עליך לצרף להנהגה אנשים נוספים, שמתאים להם להתעסק עם בעיות כאלה. דבר לנוער/ לצעירים/ לילדים/ לתינוקות בשפתם!

ואכן, משה אוסף שבעים איש מזקני ישראל, נכנס עימם לאוהל, ומאציל אליהם מהרוח אשר עליו. אולם, כאן מתרחשת תפנית מפתיעה בעלילה!

אלדד ומידד מתנבאים במחנה!

ולא סתם מתנבאים, אלא אומרים – "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (סנהדרין יז.).

בעיני המתבונן מהצד, יש כאן איום גדול על כל העברת התורה בישראל. שבעים הזקנים, המתנבאים מאוהל מועד, מקבלים את נבואתם דרך משה, כך שהם חלק מהנהגתו של משה, וחלק משרשרת מסירת התורה מסיני למשה, וממשה לזקנים. הכל מסודר והולך בתלם.

אולם, השניים שקיבלו נבואה מהצד, הרי לכאורה לא קיבלו את נבואתם ממשה, זו הנהגה עצמאית שאינה כפופה למשה. זו נבואה עצמאית, שאינה חלק ממסירת התורה, ומי יודע – אולי הם יחדשו תורה חדשה? יתר על כן – הם מתנבאים "משה מת...", משמע, שבאמת הם רוצים לקרוא תיגר על משה רבינו.

אין פלא, שיהושע – תלמידו הנאמן של משה, וממשיך שלשלת הקבלה לדורות הבאים, מזדעק בעקבות התופעה המפתיעה, ומבקש לכלוא את הנביאים העצמאיים. כך הוא מבקש לשמור על ההנהגה ומסירת התורה המסודרת. (עיין סנהדרין יז. – מורה הלכה בפני רבם!).

אך משה, אדון הנביאים, לב הדור, מרגיש שנבואת אלדד ומידד באה גם היא ממנו. יודע הוא, שנבואתם אינה סותרת לנבואתו, אם מפני שגם 'המה בכתובים' ואם מפני שכשהאציל מהרוח אשר עליו, פתח בכך את הנבואה לא רק לשבעים הנוכחים באוהל מועד, אלא לכל עם ה', ולכן מעתה כל עם ה' יכולים להיות נביאים. "המקנא אתה לי, מי יתן כל עם ה' נביאים..." (לפי ביאור 'אור החיים' הקדוש).

ומאז דרכו של משה, עוברת אצל גדולי ישראל והמחנכים שבכל הדורות, היודעים לזהות בין דרך חדשה הפורצת גדר באופן פסול, לדרך חדשה שכל כולה תוספת כוח ופנים חדשות בישן. וכשמזהים הם, שהנבואה מגיעה בעומקה מהם, פוצחים הם ואומרים – "מי יתן כל עם ה' נביאים..."!