אחרי עיניכם ולבבכם

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ג בסיון תשע"ח

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

אין לך אומה שהציבה את הלימוד וההשכלה בראש חובותיו של האדם כמו עם ישראל, "כל איש מישראל - כותב הרמב"ם - חייב בתלמוד תורה, בין עני ובין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו. אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'."

ועם זאת הציבה התורה גבולות לסקרנותו של האדם כמו האיסור המפורש בתורה שלא לתור אחרי הלב והעין, איסור המציב מגבלות לסקרנות האדם, דבר שאינו מקובל בעולמנו המודרני, וצריכים אנו לברר לעצמנו מה הם גבולות המותר והאסור.

בהקדמתו ל'שיר השירים' [עולת ראיה ח"ב עמ' ג'] כותב הראי"ה קוק כי תפקיד הספרות הוא "להוציא אל הפועל את כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית", והמשימה הזו היא כה כוללת עד ש"כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האומנות להוציאו".

הגדרתו זו של הראי"ה לכאורה אינה מותירה תחום או נושא בחיי האדם שהספרות יכולה להתעלם מהם, על כן בהמשך דבריו מסייג הראי"ה את תחומי היצירה הספרותית: "מובן הדבר שרק אותם האוצרות שבהפתחם הם מבשמים את אויר המציאות טוב ויפה לפתח".

מכלל הן אנו שומעים לאו, שאותם הדברים המעכירים את אויר המציאות יש לגנוז ולהצניע, כמובן שהגבלה הזו אינה מקובלת בחברה המודרנית העכשווית אשר אימצה לעצמה את התפיסה המתירנית שרוממות 'חופש הביטוי' בגרונם, ועל המקרים שהחופש המופרז גורם לתוצאות שליליות היא מגוננת בטענה המתחסדת של 'זכות הציבור לדעת', ולפי טענתם זו אין להציב כמעט כל מגבלה בפני היצירה הספרותית או האומנותית, כל סופר או אומן רשאי להציג ברבים כל דבר העולה על רוחו, בין אם דבריו הם של טעם או חלילה דברי זוהמא, ולקורא הבוגר נשארה הבחירה להחליט לעצמו מה לקרוא ולראות ומה לדחות, זוהי הגישה המאפיינת את תרבות המערב.

ואילו התפיסה האימונית סוברת אחרת, כמו שאסור לדחוס לסביבתו הפיזית של האדם חומרים רעילים המסכנים את קיומו הפיזי של האדם, כך יש לכל אדם להיזהר שלא ימלא את חללו של עולמנו ברעלים רוחניים־מוסריים, העלולים לסכן את עולמו הרוחני־מוסרי של האדם. הטיב לתאר את ההרעלה שיש באומנות קלוקלת של תקופתו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק במאמרו "האמנות הטהורה" [מאמרי ח.נ. ביאליק עמ' רנט] בו כתב:

"עוד לפני אלפי שנים הקים לו העם הזה מתוך איכריו ורועיו ונוקדיו ובולסי שיקמיו - גם מחוקקים וגם נביאים וגם משוררים... [וכנגדם הוא כותב]: בואו לתיאטרונים ולכל בתי המחזה בכרך וראו במה מפרנסים שם את הקהל הגדול והרב? - והוא מוסיף וכותב - לעומת פינה אחת של אמנות טהורה - אם יש כזאת - ימצאו המוני העם על כל מדרך כף רגל בתי־מחזה למאות, שאין אתה יודע מה הם: בתי מרזח? בתי קלון? מערות פריצים? ערב ערב ינהרו שמה אנשים לאלפים, זקנים, צעירים, עלמות, ילדים, וטבלו שם את בשרם ואת נפשם ביורות של טומאה רותחת וטמאו לנצח את מוחם ואת לבם, את עיניהם ואת אזניהם, את רוח פיהם ונשמת אפם... זיווג שנועד בכוונה לטמא ולטמטם את כל חמשת החושים בבת־אחת, כדי שאדם הבא שמה פעם אחת יצא משם 'בהמה' לעולם."

את הדברים הללו כתב חיים נחמן ביאליק בשנת תר"פ, מאז כמובן המצב נעשה גרוע יותר - וכדי להרחיק אותנו מהתוצאות שמציין המשורר הזהירה אותנו התורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".