מחלוקת קרח ועדתו

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ז בסיון תשע"ח

עצמי

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קרח ועדתו" [אבות פ"ה מי"ז].

ושואלים: מדוע אומרת המשנה "מחלוקת קרח ועדתו" ולא "מחלוקת קרח ומשה", ומדוע היא מתייחסת ומדגישה את סופה של המחלוקת, "סופה להתקיים" או "אין סופה להתקיים" ולא את תחילתה של המחלוקת? התשובה היא: חסרונה של המחלוקת אינו בעצם הוויכוח, שהרי כל הלימוד שלנו בישיבה הוא תרבות המחלוקת, שהאחד אינו מסכים לדעתו של השני, ואדרבא במקרה זה דווקא המחלוקת היא שמביאה לבסוף לבירור האמת.

לכן את המחלוקת יש לבחון לפי המניעים שהביאו אל המחלקת, אם המניע הוא קנאה וצרות עין בהצלחת הזולת, שהמניע למחלוקת הוא האינטרס האישי, וכדי ליפות אותה מחפים אותה ב"לשם שמים", מחלוקת כזו הסוף שלה הוא קטלני.

ומחלוקת כזו היתה מחלוקת קרח ועדתו. ומה שהמחלוקת הזו נקראת "מחלוקת קרח ועדתו" ולא "מחלוקת קרח ומשה", מפני שהיא היתה מחלוקת חד צדדית, שהצד השני לא היה מעורב בה, אדרבא משה ניסה בכל כוחו להתרחק מן המחלוקת, לכן לא היתה כאן מחלוקת בין קרח ומשה.

אבל במריבה הזו היתה מחלוקת והיא היתה בתוך עדת קרח עצמה. כי בחבורתו של קרח היו שלש קבוצות וכל אחת מהן באה אל המחלוקת ממניע אחר, לכל אחד מהם היה אינטרס אחר שבגללו הוא נגרר למחלוקת: קרח עורר את המחלוקת מפני שבקש לעצמו את הכהונה הגדולה. מאתים וחמישים איש, שהיו "נשיאי העדה, קריאי מועד, אנשי שם", הם לא חפשו שררה אלא רצו את מעלת הקדושה שהייתה למשה ואהרן ולא להם.

ובכל מחלוקת שאינה לשם שמים תמיד מצטרפים כל מיני ריקים ופוחזים כמו דתן ואבירם, שהם לא צריכים סיבה או מניע, כי הם נרגנים מקצועיים, ותמיד היו מצטרפים לכל מריבה, וכבר במצרים דתן ואבירם "הם היו שני אנשים עברים נצים", ו"כל נצים ונצבים דתן ואבירם" [רש"י שמות ה כ], וגם בפעם הזו מצאו הזדמנות למריבה והצטרפו למחלוקת.

לכן מציינת המשנה שעיקר מבחנה של המחלוקת היא האם "סופה להתקיים" או "שאין סופה להתקיים", ואי ההתקיימות אינה רק במובן שקרח ועדתו מתו בגלל המחלוקת, שהרי גם אם קרח ועדתו לא היו מתים אלא מנצחים במחלוקת, גם אז היתה המחלוקת ממשיכה להתקיים בינם לבין עצמם.

המבחן הזה אם הדבר מתקיים או לא מתקיים הוא קיים לא רק בעניין המחלוקת, אלא הוא קיים בכל תחרות או התמודדות על תפקיד או ההנהגה שלטונית, גם כאשר רוב הציבור בחר באחד המתמודדים לעמוד בראש, גם אז צריך לבחון מה היה המניע האמתי של אותם ההמונים שבחרו באותו מתמודד, האם המניע היה ה"בעד" והוא שאיחד את כולם, וכולם היו שותפים למטרה חיובית מוסכמת, כי אז ה"בעד" הזה ימשיך להנחות אותם גם אחר הניצחון, וההצלחה שלהם תמשיך להתקיים.

אבל אם המניע לתמוך באחד הצדדים לא היה ה"בעד" אלא ה"נגד", שהדבר המשותף היה ההתנגדות להנהגה הקיימת, וכל אחד ואחד מסיבה אחרת הצטרף, כי אז גם אם יצליחו לבסוף לנצח בהתמודדות, "אין סופה להתקיים", מפני שחסר להם הדבק שיחבר אותם למטרה חיובית מוסכמת, ואז לאחר הניצחון יצוצו לבסוף רסיסי קבוצות, וכל אחד יפנה את המניע השלילי שלו אל השותפים החדשים שלו. ולכן גם מבחינה זו מחלוקת קרח ועדתו אין לה סיכוי להתקיים, מאחר וכל מרכיביה היו חלוקים בתוך תוכם.

ואת סוד החיסרון הזה לא ידעו הגברים שבמחלוקת והם נסחפו במערבולת המחלוקת מבלי להבחין שלא תצמח להם אישית כל תועלת ממנה, ורק החכמה שבנשים, אשתו של און בן פלת, היא שהבחינה בשקר של המחלוקת, ועל כן אמרה לבעלה: "מה לך במחלוקת הזאת? אם אהרון כהן גדול אתה תלמיד, אם קרח כהן גדול אתה תלמיד, ועליה נאמר 'חכמת נשים בנתה ביתה'" [במד"ר פי"ח כ].

אבל מחלוקת הלל ושמאי סופה להתקיים, לא רק במובן שאת דבריהם ילמדו לתמיד, אלא יותר מזה שלמרות שההלכה נפסקה כבית הלל הרי שלעתיד לבא תפסק ההלכה כדברי בית שמאי [עיין "לאור ההלכה" להגרש"י זוין עמ' שט], כך שגם דברי בית שמאי יתקיימו בפועל מפני ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים". כי אצל הלל ושמאי המניע למחלוקת היה מטרה חיובית שהיא בקשת האמת, וגם הלל וגם שמאי התכוונו לדבר אחד שהוא "לשם שמים".

משא"כ מחלוקת שאינה לשם שמים, שלא מטרה חיובית מוסכמת היא שמאחדת את הקבוצה החולקת, אלא שהקבוצה החולקת עצמה חבריה חלוקים עם עצמם, ובתכלית המחלוקת יש לכל אחד ואחד מהם אינטרס שונה ומניע אחר, והדבר היחידי שמאחד אותם לקבוצה אחת היא ההתנגדות לצד השני.

ולכן אמרו במשנה: "מחלוקת קרח ועדתו" שהמחלוקת היתה בין קרח ועדתו, שלכל אחד מהשותפים במחלוקת היה מניע אחר.