שפיקח היה

אבי רט , א' בתמוז תשע"ח

אבי רט
אבי רט
צילום: ללא

למרות מרחק השנים עדיין מהדהדת בחלל האוויר שאלתו הנוקבת של רש"י על המילים 'רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי'- 'וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה ?' ועדיין רלוונטית גם לדורנו תשובתו הנוקבת בת שתי המילים של רש"י- 'עינו הטעתו'.

אנחנו רגילים ובצדק לשייך את הפיקחות למשפחת התכונות הטובות שראוי לכל אדם לרכוש ולפתח. אנחנו מעריכים אנשים פקחים, יש לנו מלוא חופניים נחת למראה ילדינו הפקחים, והפקחות נתפשת אצלנו כדבר חשוב וככלי מהותי ומשמעותי הסולל דרך להצלחה בחיים.

אלא שבצד הדברים הללו, רושם לנו רש"י בהערתו הקצרה בת שתי המילים, הערת אזהרה באותיות קידוש לבנה אדומות  גדולות ובוהקות- 'עינו הטעתו'.

הפיקחות בפני עצמה עלולה להיות כלי יעיל ומועיל לחיים, אך שימוש לא נכון בכלי הזה עלול להיות קטלני. הפיקחות נובעת בין היתר מהתובנות הנובעות ממה שהעין רואה וקולטת. פעמים, ואולי פעמים רבות מדי, העין קולטת דברים בצורה מוטעית, וממילא המסקנות שגויות, והפיקחות מגוייסת להצדיק את המסקנות השגויות, ואז לא רק שאין תועלת בפיקחות, אלא שהיא הופכת להיות מקור כל הצרות והבעיות. היא זו שנותנת את הלגיטימציה ותעודת ההכשר לכל העיוותים והסילופים.

יש פקחות שהיא לחיוב, ויש פקחות שהיא לרועץ. יש אדם חכם שחוכמתו מועילה לו ולסובביו, ויש מה שנקרא בסלנג 'אויבר חוכם', או 'חוכמולוג', שבשם החכמה ומכוחה, עושה דברים שמובילים אותו ואת סובביו לטעויות ולמקומות שגויים.

זה בדיוק מה שרצה לומר רש"י במילים הקצרות והמדויקות שלו. לא הטיפשות של קורח גרמה לו להיכנס להרפתקה המיותרת והרעה הזו, אלא דווא פקחותו המעוותת. אילו היה קורח טיפש ודאי היה כבר משה או החברה כולה דרך מתאימה להתמודדות עם טיפשים. הבעיה היא שזו לא הייתה הבעיה. הבעיה לא הייתה הטיפשות. הבעיה הייתה הפיקחות.

הרב מנחם זמבא הי"ד , חסיד גור, היה מחשובי וגדולי רבני וורשה לפני המלחמה.

בימים של טרום המרד, הוא היה חלק מחבורת רבנים שהתכנסה בוורשה לדון האם לתמוך במרד ולשתף פעולה עם המורדים, או לא. בשלבים הראשונים נטו מרבית הרבנים להחליט , כל אחד וסיבותיו עימו כי אין לתמוך במורדים.

בחלוף הימים, כאשר המציאות העגומה התבררה, ולמראה הרבבות הצועדים מדי יום אל מותם, וימים ספורים לפני שאף הוא נרצח ומוצא את מותו ברחובות הגטו, אומר הרב זמבא לדורו ובעיקר לדורות את הדברים הבאים, שעניין הפיקחות השלילית תופס בהם מקום מרכזי. תחת הכותרת 'היינו חייבים להתנגד' הוא אומר כך:

" לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל האומשלאגפלץ [מקום שילוח היהודים לטרבלינקה. א.ר]. צריכים היינו להתנגד. אבל השלינו את עצמנו בדמיונות שווא. עם חכם ונבון- ניטל ממנו שכלו. האמנו כל הזמן- אולי...שמא... ואפשר...וגם היה יסוד להאמין. הנה אויבינו הרבו לדבר כל הזמן על גדולינו רבי ההשפעה....מדוע הם לא נזכרו בנו באחיהם הנתונים לכיליון ? האמנו איפה וקיווינו שסוף ההצלה לבוא. אלמלא אשליה זו, שהייתה הגיונית כשלעצמה, אפשר שהיינו מתנהגים אחרת. חוץ מזה שגינו קשה בשעה שחשבנו את אוייבינו לטיפש ואת עצמנו לחכמים גדולים.

"אם יאמרו אין חכמה ביוון- אל תאמין". מאידך גיסא הייתה הפיקחות אצלנו מרובה מן החכמה- ופיקחות לא תמיד היא מידה מועילה....לא תמיד עוזרת הפיקחות. "קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו ?", לעיתים זוהי שטות לאדם להיות פיקח. צריכים היינו להבין לכתחילה שאותו רשע מבקש לעקור את הכל, ואנו צריכים היינו להשתמש בכל האמצעים ולהזעיק את העולם מלכתחילה. להפוך עולמות. ועכשיו, אנו חייבים להתנגד. אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האוייב.  יש דרכים שונות לקידוש ה'. אילו הכריחו כיום לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי השתמדות כמו בספרד או בשעת גזירת תתנ"ו, הייתה מיתתנו כשלעצמה בחינת קידוש ה'.....אך כיום הדרך היחידה לקדש את ה' היא התנגדות מזויינת בפועל".

וראויים הדברים שוב ושוב להיות  נקראים ונשמעים באוזני עם פיקח, חכם ונבון - כאז כן עתה.

המאמר יפורסם בעלון שבתון הקרוב