הודאות בכפייה

הקבילות של הודאת הקטין במעשה, שלכאורה נגבתה בכפיה, משמשת אבן בוחן של הגינות מערכת המשפט הישראלי.

עו"ד נתן לוין , ו' בתמוז תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

לפני כמה שבועות, זמן קצר לאחר שהגעתי לביקור בארץ, ביקרו אצלי הוריו של אזרח אמריקני בן 16, שעומד לדין בגין השתתפות בשריפה הנוראה בדומא בחודש יולי 2015, שבעקבותיה מתו שלושה בני אדם. 

ההורים רצו לדעת האם ההודאה של בנם, שנגבתה תוך כדי חקירה ממושכת בידי השב"כ, תחשב על ידי בית משפט אמריקני כהודאה שנגבתה בכפיה ולכן תהיה בלתי קבילה במשפט פלילי.

האורחים שלי לא ידעו שאני מוסמך מאד להביע דעה בעניין, מאחר שבעבר עסקתי בנושא זה. בשנת 1966, בהיותי עוזר לפרקליט המדינה דאז, תורגוד מרשל (שזמן קצר לאחר מכן נתמנה שופט בית המשפט העליון), כתבתי את נייר העמדה של ממשלת ארה"ב במשפט ווסטובר נגד ארה"ב - המשפט הפדרלי שנדון על ידי בית המשפט העליון עם השאלה החוקתית המפורסמת במשפט מירנדה נגד אריזונה.

משפטים אלה יצרו את הפסיקה המכוננת הידועה כמירנדה, שקבעה את הסטנדרטים החוקתיים המינימלים בארה"ב לגבי חקירות של עצור על ידי המשטרה. (אני שימשתי כמשנה למרשל בדיון בעניין בבית המשפט העליון.)

בפסיקתי בעניין מירנדה ווסטובר, בית המשפט העליון תיאר את משמעותה של הפסיקה כדלהלן: "אנו דנים בקבילותן של הודאות שניגבו מאדם הנתון בחקירה משטרתית כאשר הוא במעצר, והצורך בנוהלים שיבטיחו כי האדם יקבל את זכותו לפי התיקון החמישי לחוקה, שלא יכריחו אותו להפליל את עצמו".

בית המשפט קבע שחייבים להודיע לעצור את זכויותיו החוקתיות ולאפשר לו להפגש עם עורך דין.

שש שנים לאחר מכן, בשנת 1972, בית המשפט העליון העניק לי את הכבוד הבלתי רגיל לייצג את דון ריצ'רד לגו, שהורשע בבית המשפט באילינוי בשוד מזוין. ללגו לא היה כסף לשלם לעורך דין, ולכן ביקש כי בית המשפט העליון ימנו עורך דין לייצג אותו. הוא טען שההודאה שהוצאה נגדו במשפטו היתה לאחר שהוכה מכות קשות בקת של אקדח מידי מפקד המשטרה המקומי, שהיה שכנו ובן כיתתו של קורבן השוד.

העניין המשפטי שהצגתי בפני בית המשפט העליון כעורך הדין הממונה שלו היה: האם על השופט במשפט להיות משוכנע מעבר לספק סביר, או רק על ידי רוב הראיות, שהודאתו של לגו ניתנה מרצונו החופשי ולא בכפיה. בית המשפט העליון היה חלוק כמעט בשווה בעניין, אך בסוף קיבל את הרף הנמוך יותר של הוכחה כמינימום החוקתי. 

ידוע לי שבישראל אין מקביל לתיקון החמישי של חוקת ארה"ב. המשטרה יכולה לחקור חשודים כאשר הם במעצר, והם לא יכולים לטעון שיש להם זכות לא להפליל את עצמם. אך העיקרון שהודאתו של נאשם, אם נגבתה בכפיה, אינה אמינה דיה כדי להיות קבילה בבית המשפט כראיה לאשמתו, הוא בין המאפיינים המובהקים של חברה נאורה, שאומצו על ידי בתי המשפט בישראל.

למדתי מן האורחים שלי ומדיווחים בתקשורת, שהפרקליטים בפרשת דומא הודו בבית המשפט שחלק מהודאות הקטין שנגבו תוך כדי החקירות של השב"כ אינן קבילות, מאחר שנעשו תוך כדי עינויים קשים. אבל הפרקליטים מתכוונים להגיש דברים אחרים שהנאשם אמר בתקופת מעצרו, שלטענתם לא נאמרו תחת כפיה.

בהחלטה משנת 2011, בית המשפט העליון של ארה"ב קבע: "גילו של קטין בשעה שהוא נחקר בידי המשטרה הוא רלוונטי" בעניין קביעה האם הודאתו נגבתה בכפיה. נער בן 13 שהיה חשוד בגניבה נחקר על ידי הנהלת בית הספר ועל ידי המשטרה בחדר ישיבות של בית הספר במשך 30-45 דקות. בית המשפט התחיל את הדיון המשפטי שלו בציטוט הערה שלו מלפני שנתיים: "הלחץ בחקירה במעצר כה גדול, שהוא עלול לגרום לאחוז גבוה של אנשים להודות בפשעים שכלל לא ביצעו".

על פי פרסומים של עובדות שהשב"כ הודה בהן, הקטין בעניין דומא הוחזק בידי השב"כ במשך 21 יום, בהם לא ניתן לו להפגש עם עורך דין, והוא היה נתון לחקירה אגרסיבית "אלימה". לא נתנו לו לישון, והוא נחקר ברציפות בין השעות 20:00 עד 03:00 בלילה. החוקרים סטרו לו, בעטו בו, והיכו אותו באגרופים, כאשר עיניו מכוסות.

יתכן מאד שעל סמך העובדות האלה, שלא מוכחשות, בית משפט אמריקני היה קובע שהודאתו של הקטין אינה קבילה, לא רק בגלל הכישלון הטכני, שלא ניתנה לו אזהרה בנוסח מירנדה ולא ניתן לו להפגש עם עודך דין, אלא גם משום שההודאה שלו תחשב כמי שנגבתה בכפיה ולכן לא מספיק מהימנה להחשב הוכחת אשמה.

התביעה במשפט דומא תחשב ללא ספק כמדד לנכונות של מדינת ישראל להאשים יהודים שמבצעים פשעים ברברים נגד פלשתינים. אבל הקבילות של הודאתו של הקטין, שלכאורה נגבתה בכפיה, משמשת אבן בוחן של הגינות מערכת המשפט הישראלי. איך יפסוק בית המשפט הישראלי?