סוד הנהגתו של אהרן

הרב יעקב הלוי פילבר , ו' בתמוז תשע"ח

עצמי

אח-צעיר התופס את מקומו של אחיו המבוגר הוא דבר שכיח בתורה, החל מהבל שה' שעה אל מנחתו ולא אל מנחת קין האח הגדול, וכך גם יצחק הצעיר שנבחר להמשיך את בית אברהם ולא ישמעאל האח הגדול, וכן יעקב הוא שזכה לברכת שמים ולא עשו הבכור, והלאה יוסף הבן הקטן שאותו אהב יעקב מכל אחיו.

אבל בכל המקרים הללו הביאה ההעדפה לתגובה שלילית: קין קם על אחיו והרגו, ישמעאל רב עם יצחק ויורה בו חצים ומתכוון להורגו, גם עשו מתכנן להרוג את יעקב ואחי יוסף לא יכלו דברו לשלום, הצד השווה שבכל המקרים הללו שהגדול לא זו בלבד שאינו משלים עם בחירתו של האח הצעיר אלא מנסה לסכל את הדבר.

לא כן משה ואהרן שעליהם נאמר: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" [תהלים קלג] ודרשו על כך חז"ל [(תנחומא שמות כז]: "שהיו אוהבין ומחבבין זה את זה, שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא שנאו זה את זה אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה".

מכל האחים המבוגרים הגדיל אהרן שהסכים בשמחה ובנפש חפצה לוותר על תפקיד שכבר היה בידו, כמו שמובא במדרש [שמו"ר ה י]: "אהרן היה במצרים ומתנבא להם לישראל שעתיד הקב"ה לגאול אותם" וכשמשה מתנצל שאינו יכול לקבל את ההנהגה בטענה: "עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה" הקב"ה מבשרו: "הלא אהרן אחיך... וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" [שמות ד יד], ועל השמחה הזו אמרו במדרש: "הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים".

דוגמא דומה להתנהגות הזו של אהרן מוצאים אנו גם אצל רבן גמליאל [ברכות כח א] שלמרות שחכמים העבירו אותו מנשיאותו ומינו תחתיו את רבי אליעזר בן עזריה שהיה צעיר ממנו, ואעפ"כ רבן גמליאל לא זו בלבד שלא הקפיד אלא מיד לאחר הדחתו "לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת", וקבל בהכנעה את מרותו של הנשיא החדש.

מהו סוד כוחו של אהרן? הרבה מדות טובות היו לו לאהרן, וכולן נבעו ממקור אחד והיא התכונה של הקדמת טובת הזולת לטובת עצמו, כך רואים אנו בהתנהגותו בחטא העגל, כדברי המדרש: "'וירא אהרן' - מה ראה? אמר אהרן: אם בונים הם אותו הסירחון נתלה בהם, מוטב יתלה הסירחון בי ולא בישראל" [ויק"ר י ג]. 

התבטלות כזו של אהרן מוצאים אנו גם כאשר נתמנה לכהונה גדולה, אין הוא שש לכיבוד הזה אלא הוא בורח ממנו, עד שהיה הקב"ה צריך לומר למשה: "קח את אהרן" ופירשו במדרש [תנחומא צו י]: "אמר לו הקב"ה למשה: פתה אותו בדברים לפי שהיה בורח מן השררה".

והתנהגות כזו מוצאים אנו אצל אהרן גם בהתנהגותו עם הבריות, כמו שמובא באבות דרבי נתן [פרק לז יב]: "ואינו נכנס לתוך דברי חברו - זה אהרן, ששתק עד שסיים משה את דברו ולא אמר לו קצר דבריך, ואחר כך אמר למשה: הן הקריבו".

אלא שגדלותו של אהרן אינה מתבטאת רק בשתיקה ואיפוק, אלא במקום שצריך פעילות מעשית היה אהרן עושה ופועל, אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, היה עושה את הקירוב לתורה בדרכו המיוחדת, כמו שמובא: "מעולם לא אמר אהרן לאיש שסרחת ולא לאשה שסרחת" [אבות דרבי נתן יב] ועם זאת נאמר עליו [מלאכי ב]: "ורבים השיב מעון", כיצד אפשר להשיב מעון בלי להשתמש בתוכחת מוסר? התשובה היא: "כשהיה אהרן מהלך בדרך ופגע בו אדם רשע ונתן לו שלום, למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר: אוי לי! היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום, נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה". 

את הנהגתו לקרב ליהדות בדרכי נועם שילב אהרן עם התמסרות לחינוך הדור: "אהרן היה קושר חבל של ברזל במותניו והיה מחזר על פתחי ישראל, וכל מי שאינו יודע היה מלמדו קריאת שמע, תפילה, ומי שאינו נכנס בגופה של תורה היה מלמדו".

הצלחתו של אהרן לקרב את ישראל לאביהם שבשמים היתה מפני שבכל מעשיו לא חשב על עצמו אלא רק על טובת הזולת, ומפני מדתו זו זכה להערכה של כל ישראל, כמו שכתוב "ויבכו אותו כל בית ישראל".