הפנים שהגיחו מהתהום!

הרב נתנאל יוסיפון , ו' בתמוז תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

רבי אליעזר ננס, מגדולי חסידי חב"ד, ישב קרוב לעשרים שנה בכלא הסובייטי 'בעוון' הפצת תורה ויהדות.

בצעירותו, כששהה פעם בביתו של הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, קרא לו רבי לוי יצחק ואמר לו: אראה לך משהו שיסייע לך. הוא פתח דלת, והראה לו נער, שפניו מאירות, יושב והוגה בתורה. הנער היה בנו מנחם מנדל, שלימים הפך לרבי מליובאוויטש זי"ע, (ההילולא שלו – ג' תמוז).

עברו שנים רבות, רבי אליעזר נאסר ונחקר בידי חוקרי הקג"ב הידועים לשמצה. פעמים רבות, ניסו החוקרים לשבור את רוחו, אך כל פעם הוא היה מעלה בדמיונו את דמותו של מורו ורבו האדמו"ר רבי יוסף יצחק (הריי"ץ), שכיהן כרבי מליובאוויטש באותם ימים, ולא נשבר.

הגיעה שנת תש"י, והאדמו"ר רבי יוסף יצחק נפטר. רבי אליעזר ננס, שישב בכלא מנותק מהעולם החיצון, לא ידע על הפטירה. והנה, באחת החקירות, אמר לו לפתע אחד החוקרים – 'אנחנו יודעים את הסיבה שאינך נשבר. אתה מתחזק מכוחו של הרבי שלך מליובאוויטש. ובכן, דע לך – הרבי שלך נפטר! אין לך רבי!'

באותו רגע, הרגיש רבי אליעזר, שהחוקר דובר אמת. הוא חש שהוא נופל לתהומות עמוקים ,וכמעט נשבר.

לפתע, משום מקום, צפה מולו תמונת פני הנער המאירות, שראה בצעירותו. הוא שב והתחזק, ואמר לחוקרים – 'יש לי רבי ולא אשבר'!

ויהי לפלא.  (על פי הספר 'האיש שלא נכנע').

זהו אחד הסיפורים המופלאים, המבטאים את ההתקשרות הפנימית העמוקה בין רבי וצדיק לתלמידיו. הרבה דברים מיוחדים יש בסיפור זה, וביניהם – גדולתו של החסיד, המתחזק גם בזמנים הקשים ביותר בקשר הפנימי בינו ובין רבו. אך דומה שהמיוחד ביותר בסיפור הוא הדגש החזק על כך, שאדם צריך רבי חי, ושהקשר בינו ובין הצדיק הוא קשר נשמות פנימי שנוצר עוד לפני הבחירה החיצונית ברבי. רבי אלעזר ננס לא השתתף בבחירת הרבי, ובכל זאת הוא היה קשור אליו מראש.

יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש זי"ע הוא זמן מתאים ללמוד על מקומם המרכזי של הצדיקים בעם ישראל. זכה הרבי מליובאוויטש, שכשיהודי מ'עמך ישראל' אומר – 'הרבי', הוא מתכוון לרבי מליובאוויטש. כך הוטמע המושג 'רבי' בקרב העם כולו.

מרכזיותם של הצדיקים הוא הציר המרכזי של פרשת קרח. קרח חלק על העניין, וחשב שאפשר שהעם יתקדש בלי צדיקים מורמים מעם, ועל כך הוא נבלע באדמה ונשרפו השרופים במחתות הקטורת.

וכדי שהדבר ייזכר לאורך כל הדורות, הניחו כל הנשיאים מטות במשכן, והנה רק מטה אהרון פרח, ואותו ציווה ה' לשמור בקודש הקודשים.

שואל על כך בעל הטורים (פרשת וארא) – הרי בבית המקדש גם העצים הכרותים והמסותתים, המצויים בקירות הבית, היו פורחים, כפי ש"אמר רב זוטרא בר טוביה למה נקרא שמו יער, דכתיב בית יער הלבנון, לומר לך מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב" (יומא לט, ב). אם כן, נשאלת השאלה – כיצד לא פרחו מטותיהם של נשיאי השבטים, שהוכנסו לתוך הקודש פנימה?

ועונה – מטה אהרון חזר בקודש הקודשים על הנס שכבר אירע בו בעבר לפני פרעה. כשהשליח אהרון את מטהו לפני פרעה, והפכו לתנין, השליכו גם חרטומי מצריים את מטותיהם והפכום לתנינים. מיד בלע מטה אהרון את מטותם. וכך אירע גם כאן – מטה אהרון בלע את מטות הנשיאים, ושב ופלט אותם בחוץ, לכן רק מטה אהרון פרח.

לכאורה, ישאל השואל – אם כן, דווקא נס זה מוכיח שקורח צדק. הרי אם מטה אהרון לא היה בולע את מטות כל השאר, היו גם כל השאר פורחים, נמצא שאהרון מונע מכולם להתרומם?

אלא, שכאן גנוז הרעיון. באמת, הדרך היחידה של המטות להיכנס לקודש הקודשים הייתה בתוך המטה של אהרון, ורק כך הם יכולים לפרוח. בלעדיו, הם כלל לא היו נכנסים. לכן ה' חולל את הנס, שמטה אהרון יבלע את כל המטות.

ובאמת, כל המטות פרחו, שהרי מטה אהרון פרח, כשהם היו בתוכו, נמצא שהם פרחו עימו. מי שלא מחובר לצדיק, ומרגיש נפרד ממנו, באמת לא מתרומם בעקבותיו. אולם, מי שמרגיש שהוא והצדיק חד הם, הרי כשהצדיק מתרומם, הוא מתרומם עימו. וכך, כל העם, מתרומם ביחד עם הצדיק למדרגות של צדיקים.

ויהי רצון, שנזכה בעזרת ה' להידבק בכל הצדיקים של כל הדורות, ולהתרומם למעלות גבוהות ונישאות של דבקות בה'!