רשות להרהר

אבי רט , ח' בתמוז תשע"ח

אבי רט
אבי רט
צילום: ללא

הציטוט מהמדרש אותו מביא רש"י בפסוק הראשון בפרשה, בהקשר למילה 'חֻקַּת'-:"לפיכך כתב בה חוקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה" - בהחלט מעלה הרהורים.

מה רוצים רש"י והמדרש להגיד במילים הללו- 'אין לך רשות להרהר אחריה' ? לאיזה סוג של גישה למצוות רוצות המילים הללו לכוון ? איזה טיפוס של אדם מאמין הוא הרצוי בעיני אלוקים ואדם לאור המילים הללו ? ואם אין לנו רשות להרהר- אז למה הקב"ה נתן לנו אוזניים לשמוע, שכל להבין, עיניים לראות ושאר מערכות תובנה ? וכי עלינו להשאיר את כל הכלים הללו ללא שימוש ?

אנחנו מכירים את חלוקת המצוות למצוות שכליות- שהשכל מבין, ולמצוות שמעיות שאנו מקיימים אותן מכוח 'נעשה ונשמע', גם אם אנחנו לא מבינים אותן, ועם זאת האמירה הזאת של 'אין לך רשות להרהר' מצריכה התייחסות.

לעניות דעתי, המשפט הזה יותר משהוא בא למנוע מאיתנו הרהור על מצווה כזו או אחרת, הוא בא לכוון ולמקד אותנו לעמדת מוצא בסיסית בבואנו להתנהל מול מערך המצוות.

אדם יכול להתייצב מול המצוות, מצוייד בהרבה אגו הנובע משכלו, מהגיונו, מכישרונו, מאישיותו, מעשייתו, מניסיון חייו, מהצלחותיו ומביטחונו העצמי. עם כל המטען הזה הוא ניצב ואומר – אני רוצה להבין למה. אינני רובוט העובד על אוטומט, ואינני מוכן לעשות דברים ששכלי אינו מבין. שכלי הוא כלי העבודה שלי בבואי לבחון דברים, ואם אינני מבין את ההיגיון ואת הרעיון אני לא מוכן לעשות דברים סתם.

לעומתו, יכול אדם להתייצב מול מערך המצוות עם הנחת יסוד שונה ב 180 מעלות, שעיקרה- אומנם קיבלתי כבן אדם כלים, יכולות, שכל וכישרונות, ועם כל זה אני מבין שאני לא מבין. אני מבין שכלי העבודה שלי מוגבלים מאד ביכולתם להבין, שיש דברים שהם 'גדולים עליי' בכמה מספרים, ועם כל הרצון הטבעי להבין ולדעת, אני מודע כבן אנוש למגבלות , ולכן עמדת הבסיס והמוצא שלי מול החיים ומול מערך המצוות, היא עמדת מוצא של ענווה גדולה.

לשם בדיוק מכוונת אותנו התורה בכלל, מצוות הפרה האדומה בפרט, ודברי רש"י והמדרש עוד יותר בפרט.

אני מניח שגם רש"י וגם המדרש יכלו לתת לנו הסברים כאלו ואחרים למצווה הזו. שערי הסברים ופירושים לא ננעלו, טובים יותר או פחות. אבל זאת לא הנקודה. העניין במילים המכוננות הללו של רש"י והמדרש הוא לבוא ולומר – יש דברים בחיים שהם בבחינת 'ככה'. לא כל דבר צריך להבין, ולא על כל דבר יש רשות להרהר. ישנם תחומים בחיים שאתה צריך להתייצב מולם כאדון לפני רבו, מוכן ומזומן לבצע כל דבר מתוך אמונה מוחלטת ואף עיוורת באדון הכל, ביוצר הכל, במי שאמר והיה העולם.

נכון, זה עלול להישמע קצת קשה ומדכא שיש דברים שאסור להרהר אחריהם, אבל זה בדיוק חלק מעבודת המידות, וחלק מהנחת האדם על משבצת המוצא שלו לחיים- משבצת ההתבטלות והענווה.

לפעמים הדבר הנכון ביותר לעשות עם השכל הוא להניח אותו בצד ללא שימוש. תורות רבות נאמרו בעניין, והרבו לעסוק בכך תורות ברסלב על כך שלפעמים השכל עלול להיות לרועץ לאדם ולהוביל אותו לטעויות ושגיאות. לפעמים הפעולה החכמה ביותר שיכול האדם לעשות היא להשבית לזמן מה או בנושא מסוים את שכלו, ולקבל את הדברים בהכנעה ובענווה מסיבה אחת בלבד- לא כי הוא מבין למה, אלא כי הוא לא מבין כלל את המצווה, אבל כן מבין שיש דברים בחיים שאין רשות להרהר אחריהם. טוב לו לאדם לדעת שיש דברים ונושאים שהם מחוץ לתחום ההרהורים. אומנם זה קצת מוציא את האוויר מהאגו, אבל במקביל מחזיר את האדם לפרופורציות הנכונות בחיים, ולתזכורת מי הוא בעל הבית בעולמו.


המאמר יפורסם בעלון שבתון