אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת

הרב יאיר פרנק , ט' בתמוז תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

כָּל מַה שֶּׁהִנְנִי מִתְאַמֵּץ לִדְלוֹת מֵאוֹר הַתּוֹרָה וּמֵאוֹר הָעוֹלָם

הִנְנִי מוֹצֵא שֶׁכָּל הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל הַמְבֻקָּשִׁים הַטְּהוֹרִים

מֻכְרָחִים הֵם לִהְיוֹת נִמְצָאִים בְּמַעֲמַקֵּי הַנֶּפֶשׁ עַצְמָהּ

שֶׁאוֹרָהּ הוּא נָטוּל מֵאוֹר הַתּוֹרָה וּמִזִּיו הָעוֹלָם

הרב אברהם יצחק הכהן קוק – חדריו אף שבת זאת היא בבחינה של  'שבת שירה'. שהרי, אנו מוצאים בפרשת חוקת פרשה קטנה, ובה שירה של עם ישראל - שירת הבאר.

וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

כמה הבדלים יש בין שירה זו לשירת הים. בשירת הים הפך הים ליבשה, לעומת זאת בשירה זאת, הפכה היבשה למקום נביעה של מים. ועוד הבדל ברור - שם נאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל', ואילו כאן נעדר משה, ונאמר רק - 'אז ישיר ישראל'. מה משמעות הבדלים אלו בין שתי השירות ?

ועוד נשאל – היכן מסתיימת השירה שבפרשתנו ? לכאורה נראה שמהמילים "וממדבר מתנה" התורה חוזרת לתיאור מסעות. אולם, מרצף הפסוקים, ובייחוד  שמדובר באותו פסוק ממש, נראה שמדובר בהמשך השירה ממש.

ויש להקדים - פרשת חקת כולה הינה פרשה מופלאה. פרשה המדלגת על פני שלושים ושמונה שנים, אל עבר שנת הארבעים. בפרשה זאת אנו עוברים מדור ההורים יוצאי מצרים, לדור הבנים הנכנסים לארץ. [ואמנם, בתחילת הפרשה נמצאת פרשיית פרה אדומה, שהיא מעין בבואה של מה שלא נאמר במפורש. כל אותם שנים דור המדבר עזב  אט אט את העולם, ופרה אדומה מבטאת את האפשרות להיטהר מחסרון, מהמוות, לקראת חיים חדשים בארץ ישראל].

המפגש הראשון שאותו מתארת התורה בין משה לדור הבנים הינו פרשיית מי מריבה, ובעקבותיו נתבשרו משה ואהרון שלא יכנסו לארץ. רבות נכתב על חטאו של משה, ועדיין הדברים דורשים ביאור. רש"י, על פי חז"ל, כתב שחטאו היה שלא דיבר אל הסלע, אלא הכהו. ויש לתמוה - וכי על כך ראוי להענישו באופן חמור כל כך ? (בייחוד, שבפרשת בשלח, הוא אף צווה על הכאת הסלע).

ונראה שבהבדל שבין הכאה לדיבור נעוצה נקודה עמוקה יותר. יש כאן מעבר מדרך ההנהגה של דור האבות, דור יציאת מצרים, לדור הבנים הנכנסים לארץ. לא בכדי רצה הקב"ה שיהיה כאן דיבור דווקא. "שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו" (רש"י כ,יב).

הדיבור אל הסלע הוא בעצם דיבור אל העם. יש ציפייה שהדור הזה יהיה שונה מהדור הקודם. דור שאין צורך רק למושכו ולהנהיגו בהנהגה ניסית. דור שיש בו יותר 'איתערותא דלתתא', נביעה פנימית משל עצמו. ועל כן, ההנהגה השייכת לו היא הנהגה של דיבור, של שיחה (וכמדומה שאף יתר הביאורים לחטאו של משה, יכולים להתבאר לאור כך, ואכמ"ל).

לאור דברינו, הבאר היא היא בעצם עם ישראל עצמו, וממילא שירת הבאר היא הביטוי הגדול ביותר לגדלותו של דור הבנים. בשירת הים משה אמר את השירה, ועם ישראל בעקבותיו. ואילו כאן – עם ישראל שר שירה לפני ה' מתוך עצמו. שירה זאת  מבטאת גאולה פנימית. 'משכני' – בדור האבות, 'אחריך נרוצה' – בדור הבנים. בשירה זאת היבשה לא הפכה לים, ההנהגה כבר אינה ניסית, אלא היבשה עצמה, הארץ, מוציאה מים מתוכה.

בכל אותם שלושים ושמונה שנה במדבר נוצר דור חדש, דור של 'שירת הבאר'. בארה של מרים ליווה אותם במשך כל אותם שנים, כמעיין המטלטל, והנביע אט אט בתוך נפשותם מים חיים, עד מעמד השיא של - 'אז ישיר ישראל את השירה הזאת' !

למדרגה זו צריכים אנו לצפות ולייחל. שמעיין פנימי ינבע אצל כל אחד ואחד מאיתנו. השפעה חיצונית לא באה אלא לחולל מהפך פנימי, נביעה פנימית, לקראת שירתו של כל אחד ואחד. אנו צריכים לזכור זאת הן ביחס לעצמינו, והן ביחס לזולת, ובייחוד - ילדינו ותלמידינו. כל השפעה באה בסופו דבר בכדי לעזור לאדם עצמו לחפור באר ומעיין מתוכו, ולומר שירה.

תהליך זה, מהתבטלות והקשבה לקראת נביעה פנימית, נרמז בדברי חז"ל על פסוקי הסיום של השירה עצמה – "מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות? א"ל - כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר וממדבר מתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר: וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות" (נדרים נה.). "וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" (אבות ו,ב).