הפעילות האנושית וההשגחה העליונה

הרב יעקב הלוי פילבר , י"א בתמוז תשע"ח

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

נסיונו של בלעם ללכת לקלל את ישראל למרות עמדתו של הקב"ה מגלה לנו עד היכן מגיעה כח הבחירה החופשית.

בכמה מקומות מודיעה לנו התורה שיש לאדם בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, כמו הכתוב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" או הכתוב [דברים ל-יט]: "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". והבחירה החופשית מטילה על האדם אחריות על מעשיו, ועצת התורה: "ובחרת בחיים".

על האפשרות החופשית של האדם לקבוע את חייו אמרו לנו חז"ל במאמרם: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו", אמנם מניסוח הדברים משמע שגם אם האדם ריבון על החלטותיו, אין הוא "בעל בית" על חייו, מעליו מרחפת מעורבות של ההשגחה העליונה הבודקת את החלטותיו, אלא שאין היא מכתיבה לאדם את מהלכיו.

וגם כאן יש הבדל אם החלטות האדם הן שליליות או חיוביות, כמו שאמרו [ילק"ש משלי תתקל"ה]: "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו". אם ההחלטה היא חיובית לא זו בלבד שאין מפריעים אלא עוד עוזרים לו מן השמים, אם האדם מקבל החלטות שליליות (ליטמא) פותחים לו את הדרך, לא מפריעים לו אבל גם לא מסייעים אותו.

כך או כך, בחלק החשוב של החיים עיקר ההחלטה היא של האדם, כמו שאמרו חז"ל [ברכות לג-ב]:"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ובמסכת נדה [טז-ב] פירטו את הדבר יותר: שהמלאך שואל את הקב"ה על האדם לפני לידתו: "רבש"ע, טפה זו מה תהא עליה? גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק - לא קאמר, כדר' חנינא; דא"ר חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים".

וממה שהתורה אומרת לנו "ובחרת בחיים" משמע שיש יכולת לאדם "לברוח מעצמו", להתנכר לצלם האלוקים שבו, ואפילו להיות שפל וחדל אישים. עד כדי כך כוחה של הבחירה.

הכלל הזה שיש לאדם בחירה עד כדי יכולת של התכחשות לזהותו ויעודו אינו בכל מקרה, הוא נכון רק בתחום הפרט, מה שאין כן בכל מה שנוגע לכלל ישראל, שם הבחירה הולכת ומצטמצמת ואת מקומה תופסת ההשגחה העליונה שאינה מאפשרת לנו לברוח מזהותנו ויעודנו היהודיים, ניסיון כזה של בריחה מעצמנו היה בימי הנביא יחזקאל [פרק כ] כשבאו זקני ישראל ואמרו: "נהיה כגויים כמשפחות הארצות", ועל כך אמר להם הנביא: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה... אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם".

רעיון דומה של אי היכולת של כלל ישראל לברוח מעצמו מסביר הנצי"ב בפירושו לתורה [במדבר כג ט] על פי הפסוק: "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב". וכך הוא מסביר שם: עם ישראל אינו דומה לכל אומה ולשון ההולכים לגולה ומתבוללים, הם זוכים להערכה ואהבה מצד המגלים אותם יותר מאשר אם היו נפרדים מהם.

לא כן עם ישראל, דווקא כשהוא לבדד ואינו מתערב עם הגויים אז הוא ישכון במנוחה וכבוד. אבל כאשר הוא רוצה להיות מעורב בגויים, כי אז לא יתחשב, כי הגויים ידחו אותם.

והסיבה לכך שעם ישראל צריך לשרוד, והדבר אפשרי רק כאשר עם ישראל ישמור על יחודו, וזה אפשרי באחד משני הדרכים: או שעם ישראל עצמו ישמור על צורתו הלאומית, "לבדד – ישכון", אך אם חלילה הוא ינסה להיות "בגויים", לטשטש ולבטל את זהותו, כי אז "לא יתחשב", ההשגחה העליונה תאלץ אותנו על ידי שנאת הגויים (אנטישמיות) לחזור אל עצמנו.

אי יכולתו של עם ישראל לברוח מעצמו הוא קיים גם לגבי העלייה לארץ ישראל שאין לנו בחירה חופשית, כמו שהסביר זאת רבי בונם מפשיסחא על פי הכתוב "משכני אחריך נרוצה", שיש שני דרכים בקנין "משיכה" כמו שמובא במסכת קידושין [כב-ב]: האחד, קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו.

הוא מדמה זאת לעניין קריאתו של הקב"ה אלינו שנעלה לארץ ישראל, שגם כאן הדבר ייעשה בשתי אפשרויות: האחת שהוא קורא לנו לעלות לארץ, ואנו באים, ואז נבוא לארץ בדרך הקלה, אך אם נתעקש להישאר בגולה, תאלץ ההשגחה העליונה להביא אותנו לארץ ישראל על ידי הכשה במקל, ואז נבוא לארץ בדרך הקשה. ואנו מבקשים מבורא עולם: משכני אחריך, שנבוא לארץ על ידי קריאתך.

האפשרות הכפולה הזאת של פעילות האדם עם מעורבות ההשגחה העליונה מלווה אותנו גם בתקופתנו מאז שבנו לארץ ישראל, מפעם לפעם אנו מנסים לברוח מייעודנו אם מתוך חולשת רוח, אם מתוך רפיון ידיים, והמציאות מאלצת אותנו לחזור אל עצמנו.

דוגמא לכך היא "מלחמת ששת הימים", שאת המלחמה הזאת לא רצינו ובקשנו ממלך ירדן שיחדל מהמלחמה והיא נכפתה עלינו, ולאחריה כשחזרנו לשטחים נרחבים מנחלת אבותינו, כבר מהיום הראשון עד היום נעשה ניסיון בלתי פוסק, גם מהקהילה הבינלאומית וגם מחלקים מהחברה הישראלית, להסיג אותנו משטחים אלו, ובכל פעם כשהמזימה הזו כמעט עומדת להתממש, פתאום מתרחש אירוע בלתי צפוי ההופך את הקערה על פיה ואנו נשארים באותה עמדה שרצינו לברוח ממנה.

ואפילו מאותם שטחים שיצאנו מהם יציאה חד צדדית, גם שם אנו מוצאים את עצמנו חוזרים בעל כורחנו למקומות שהשלינו את עצמנו שאפשר לברוח מהם.

אלא שהתהליך הזה חולל תמורה בתובנה של חלקים בחברה הישראלית, במובן זה עשתה לנו ההשגחה העליונה "בית ספר", אלא שאנו לומדים בדרך הקשה את האמת המציאותית שאנו שרויים בה.