בקנאו את קנאתי

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"א בתמוז תשע"ח

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

היחס לקנאות הוא דו ערכי, מצד אחד אנו משבחים אותה ומאידך אנו מגנים אותה, איך להבין את דו הערכיות הזו? בהריגת בני שכם נאמר: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי", שואל הנצי"ב: לכאורה המילה "שני" היא מיותרת, מה אנו לומדים מכך?

ומסביר הנצי"ב: שאף על פי ששמעון ולוי היו מאוחדים במעשה, היו שונים במניע לקנאותם. האחד התעורר לקנאתו בבני שכם ממניעים אנושיים לקנא לכבוד אביו, וקנאה כזו לדעת הנצי"ב היא אש זרה, והאחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון, וקנאה כזו היא אש שלהבת י־ה - ומסיים שם הנצי"ב - ומכל מקום גם כאן יש להיזהר הרבה לכוון המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו בתוכחתו [בפרשת ויחי] התייחס לשני המניעים הללו ולא הסכים לשניהם, גם לאש המעולה.

מדברי הנצי"ב הללו משמע שאפילו קנאות שהיא לשם שמים גם בה צריך להיזהר, ואם כך איך נבין את קנאותו של פנחס, שלא זו בלבד שהתקבלה, אלא שהכתוב אפילו מציין אותה לשבח? ואפשר לומר שקנאות יש לה מקום רק כאשר היא הפתרון היחידי, כמו אצל פנחס שהמגיפה היתה בעיצומה ורק בהריגתו של זמרי היא תיעצר, במקרה כזה של אין ברירה חייבים לפעול ומיד.

מה שאין כן אצל שמעון ולוי, קנאותם היתה לנקום ולהעניש, ולא היה כל דבר דחוף לעשותו מיד ללא התייעצות מוקדמת לפחות עם אביהם יעקב, כמו שהביא רש"י בפירושו מהמדרש [ב"ר]: "נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו (של יעקב), שלא נטלו עצה הימנו".

כי יעקב אביהם ראה את הדברים בהסתכלות רחבה יותר, כמו שאמר להם: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". לכן גם אם תגובתם של בניו היתה צודקת היא לא היתה חכמה.

לקנאות שיש עמה אלימות יש דינאמיקה והיא אינה נעצרת במקומה, בתנא דבי אליהו [פרק כח] מובא: "ולא ניתנה התורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול - מכאן אמרו: ירחיק אדם עצמו מן הגזל, בין מן ישראל בין מן הגוי, ולא עוד אלא משום שכל הגונב מן הגוי לסוף הוא גונב מן הישראל... ואם הוא שופך דמים לעכו"ם לסוף הוא שופך דמים לישראל".

תהליך כזה מוצאים אנו גם אצל שמעון ולוי, תחילה הם שפכו דמם של גויים, של אנשי שכם, אך שפיכות הדמים לא נעצרה שם אלא לבסוף הם היו נכונים לשפוך גם את דמו של יוסף, כמו שכתוב: "ויאמרו איש אל אחיו... ועתה לכו ונהרגהו" ועל כך אמרו במדרש [תנחומא ישן וישב יג]: "ויאמרו איש אל אחיו - מי הם? שמעון ולוי".

קנאות יכולה להביא גם להתנשאות ולפריקת עול המביאות לאנרכיה, שמהם חשש יעקב אבינו כפי שביקש בברכתו לבניו: "בסודם אל תבוא נפשי" ופרש"י: "זה מעשה זמרי". "בקהלם אל תחד כבודי" פרש"י: "כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי", הזכיר יעקב שני מעשים, אחד של בני לוי ואחד של בן שמעון, שגרמו לאנדרלמוסיה במחנה ישראל.

וכנגד פריצת הגדר של זמרי [במדב"ר כא ג] עמד פנחס בקנאותו והיה מוכן אפילו לסכן את חייו לכבוד שמים והצלת ישראל כמו שאמרו [סנהדרין פב א]: "שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו" ובמדרש אמרו: "דרש פנחס בעצמו: ומה אם סוס שהוא נותן נפשו ליום מלחמה, אפילו הוא מת נותן נפשו על בעליו, אני על קדושת שמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה" [שמו"ר לג ה]. 

ולא רק את חייו בעוה"ז סיכן פנחס אלא היה מוכן לוותר גם על העולם הבא שלו למען ישראל, כמו שביאר זאת ה'משך חכמה': "פנחס לא קנא רק לכבוד ה', אלא הפקיר את כל העולם הבא שלו וקנא לטובתן של ישראל, כמו שאמרו: 'ויעמוד פנחס ויפלל' - שעשה פלילות  [התווכח] עם קונו ואמר: על אלה יהרגו כ"ד אלף מישראל". ואכן במעשה זמרי עמד פנחס על הגובה וזכה לברית כהונת עולם אבל לבסוף נכשל.

וכבר אמרו שגדלותו של אדם נמדדת לא רק לפי הדברים הגדולים שהוא עושה, אלא גם לפי ההתייחסות שלו לדברים קטנים, כמו סבלו ומצוקתו של האדם הקטן, ודווקא במבחן הזה נכשל פנחס, שנמנע מללכת ולהתיר את נדרו של יפתח, וכל זה מפני שאמר: הוא יפתח צריך לי ואני אלך אצלו?! [ב"ר ס],ובגלל מחדלו זה אבדה בת יפתח.