האם יש חובה הלכתית להתחסן?

הרב משה כהן , כ"ו בתמוז תשע"ח

הרב משה כהן
הרב משה כהן
צילום: עצמי

שאלה:
האם יש חובה הלכתית להתחסן? האם יש הבדל בין חיסון המוחלש, לחיסון מומת? למה שאדם יחוייב להכניס עצמו לסכנה, אפילו שהיא מזערית?

תשובה: 
מותר לאדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להינצל מסכנה גדולה אפשרית. זה נכון גם אם המקרה בו הוא נכנס לסכנה קטנה הוא על מנת להציל את חבירו. כך כתב בתפארת ישראל (יומא ח, ו) שמותר לעשות חיסון נגד אבעבועות שחורות, אף שאחד מאלף מת כתוצאה מהחיסון, כיון שאם יחלה הסכנה קרובה יותר.

ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה. יש ראיה לכך מהירושלמי (תרומות ח, ד) שממנו עולה שאדם צריך להכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה. שם מדובר על מי שנתפס על ידי שודדים והוא הולך להצילו אף שעלול להנזק בכך.

אמנם המנחת חינוך (תלז) תמה מדוע שאדם יצטרך בקום ועשה להסתכן, לכל היותר עליו להמנע מלסכן את חברו בקום ועשה אך הכריע למעשה כירושלמי. הפת"ש (תכו ס"ק ב) הביא את דעת הרדב"ז (ג, תרכז) הטוען שספק של עצמו קודם לודאי חבירו אולם הסתייג ש"צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר... שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך".

א"כ מצד מה שהאדם מכניס את עצמו לסכנה אין כל סיבה לחשוש, ובפרט שברובם המוחלט של החיסונים החשש הוא מאוד רחוק וטרם הוכח כראוי. ודאי כאשר הסכנה הנגרמת בהעדר החיסון ברורה וודאית לאלו בציבור בעלי ההפרעה החיסונית ונמצא שהוא מסכן אותם בכך, ודומה הדבר לחובה להסתכן במלחמה כיון שמדובר בציבור ולא ביחיד (משפט כהן קמג, ציץ אליעזר יג, ק).

גם אין מקום לטעון כאן "שומר פתאים ה'" (שבת קכט ע"ב) כיון שהיא נאמרת רק בדבר שדשו בו רבים. המחלות הללו כבר נעלמו ברובן מעולמנו והמציאות שאנשים מתמודדים איתם ביוםיום כבר לא קיימת. כיום גם מודעים יותר לסיבוכים האפשריים שלהם ואף לסכנת המוות שבחלקן. יתירה מזאת, הטענה לפיה אם אנשים חלו בכך בעבר ושרדו אז גם בימינו ישרדו איננה נכונה כיון שמי ששרד את המחלה היו דווקא ילדים שאין להם שום בעיה כרונית וכל ההריון והלידה שלהם היו תקינים.

אולם מי שיש לו איזשהי הפרעה חיסונית מסתכן כאשר המחלה פוגעת בו, ומסכן בכך את כל אלו מסביב שיש להם בעיות כלשהן ואת הקטנים שטרם נתבשלה אצלם המערכת החיסונית או טרם חוסנו מלוא הצורך. במקרה זה גם אם הם קיבלו חיסון הגוף שלהם יתקשה להתמודד עם המחלה כי הוא חלש יחסית, ונמצא שזה שאינו מחוסן הוא ממש "חב לאחריני" ובמידה והוא חולה יתכן שהוא ממש רודף אותם אפילו שאין זה ברצונו אך באשמתו (סנהדרין עג ע"א; רמב"ם רוצח א, ו; ירושלמי סנהדרין ח, ט).  

מצאנו בפוסקים שדנים בחובה להתחסן כפיקוח נפש, כן כתב הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לא) שדן על חיסון בשבת מחשש להתפשטות מחלה, ומכריע שזה תלוי ברופאים, ואם הם אומרים שהמחלה עלולה להתפשט יש לחסן אפילו בשבת גם אם החיסון כרוך במלאכות מדאוריתא. וכן כתב הציץ אליעזר (חלק יז סי' טו).

כיון שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לעשות את החיסונים המקובלים (ע"פ משרד הבריאות וקופ"ח) ודאי שיש חובה לעשותם, ואף לגבי חיסונים שיש לגביהם מחלוקת בין הרופאים אם לעשותם נראה שאף אותם יש לעשות, שלהלכה אנו אומרים שכל ששני רופאים אומרים שיש בדבר משום פיקוח נפש אפי' מאה רופאים אומרים שאין בזה פיקוח נפש, שומעים לשניים, מפני שזה ספק פיקוח נפש (כך עולה ממסקנת הגמ' ביומא פג ע"א והשו"ע (תריח ד).

הטענה לפיה כל הרופאים מוטים כלכלית ואף משרד הבריאות כולל הועדה המייעצת ללא הוכחה מוצקה הינה בבחינת מוציא שם רע ולשון הרע (שכן אינו עומד בקריטריונים המתירים אמירת לשון הרע לתועלת) ואף יותר מכך יש בזה ערעור של כל האמון במערכת הרפואית שעלול להביא לידי סכנת נפשות של ממש והורדת החוסן הרפואי הציבורי. יתירה מזאת, המציאות מוכיחה שמגפות מתפשטות במקומות בהם ישנם אנשים שאינם מחוסנים וזה עצמו ראיה על אמיתות טענת הרופאים שאין להתעלם ממנה.

למעשה, לאור הנתונים הרפואיים שנחשפתי אליהם ושיחתי עם רופאים מהמערכת הממלכתית ורופאים אחרים דומה שהחובה להתחסן הינה חלק מחובת עבודת השם של שמירה על בריאות הגוף של האדם וילדיו (רמב"ם דעות ד, א). אדם שאינו מחסן את ילדיו הרי שמלבד שהוא מסכן בסכנה גדולה יותר את ילדיו במידה ואינו מודע להפרעה חיסונית שלהם הוא מסכן בכך ילדים אחרים בעלי הפרעה חיסונית. אין החשש מהסיכון מוצק דיו על מנת למנוע את התועלת הגדולה שניתן להפיק ממנו ואת הסכנה הגדולה שנגרמת בגינו. במציאות ימינו גם טענות מוסריות של אמונה בה' שישמור הינם מופרכות ומנוגדות לרוח התורה והחובה על שמירת הנפש של האדם וזולתו. יהי רצון שלא יהיה עוד פרץ ומגפה במושבותינו.