במה זכה החמור מהאורווה?

הרב נתנאל יוסיפון , כ"ח בתמוז תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

גדול בתורה היה רבי חיים עוזר גרודינסקי, (ההילולא שלו ב- ה' אב), וכבר בגיל 22 היה לראש רבני העיר וילנא, 'ירושלים דליטא'. בהמשך חייו, הוכר כגדול הדור, והפך לתל פיות שאליו הריצו שאלות הלכתיות וציבוריות מרחבי העולם היהודי.

מתבקש היה, שכמקובל בין גדולי ישראל, יבחר אחת משתי דרכים – או שיעסוק בתורה ויכתוב ספרי חידושים או שיעמוד בראש ישיבה וירביץ תורה בתלמידים. אולם, רבי חיים עוזר סלל לו דרך מיוחדת משלו. אכן, כגדולי ישראל האחרים אף הוא חיבר ספר תורני חשוב בשם 'אחיעזר'. גם אליו נהרו תלמידי חכמים ובני ישיבה צעירים 'לדבר עימו בלימוד', וכך הרביץ תורה בצעירים.

ובכל זאת, מפעל חייו המרכזי היה סביב נקודה אחרת, שהתבלטה אף יותר מהדפסת ספריו והרבצת התורה בצעירים. הוא ייסד את ועד הישיבות, ועמס את משא ענייני הציבור והעם על כתפיו. בימים הטרופים שבין שתי מלחמות העולם, עת הקומוניסטים ימ"ש סגרו את ישיבות רוסיה, והנאצים ימ"ש התקדמו לקראת שרפת ישיבות אירופה, וכל העולם היהודי ועולם הישיבות נקלע למערבולת מאיימת, הקימו רבי חיים עוזר והחפץ חיים את 'ועד הישיבות'. גדול התורה, שיכול היה לעמוד בראש ישיבה גדולה ולהרביץ תורה בתלמידיו, העדיף לגייס כספים ולדאוג לקיומם החומרי של כלל הישיבות. ובנוסף – להיות לעזר ואחיסמך לנצרכים רבים.

אולי אופיינית לדרכו, האמרה שאמר בסוף ימיו  - 'בצעירותי, חשבתי שהמעלה הגדולה ביותר היא לחבר ספרים. כיום, אני רואה כמעלה הגדולה ביותר לסייע ליהודי'.

עניין זה הוא יסוד חשוב מאד בעבודת ה', המצוי גם בפרשת מטות. רבים מגדולי ישראל השקיעו חלק גדול מזמנם בסיוע למצוקות השעה, וויתרו בכך על הקדשת זמן לתורה ולחיבור ספרים המהווים חיי נצח. אכן, גם רבי חיים עוזר ראה חשיבות בעבודת התורה לדורות, וכדבריו בהקדמה לאחיעזר: "זה כח ישראל סבא לאלוקיו ולתורתו בכל הדורות... גם כשחרב חדה הייתה מונחת על צווארו, תורת ה' היתה שעשועיו כל היום... והיא שעמדה לנו להחזיק קיומינו כהיום הזה". דווקא בשל כך עולה השאלה – אם כן, למה להקדיש זמן לחיי השעה החומריים?

למעשה, מתח זה קיים אצל כל יהודי החפץ להתעלות בעבודת ה' – עד כמה להשקיע בהתרוממות רוחנית פנימית ועד כמה בענייני העזרה החומרית לאחר או טיפוח המשפחה והבית, שנראים כעיסוק בענייני השעה?   

תשובה לכך נקבל אולי מפרשת מטות. עם ישראל יוצא למלחמת מדיין - מלחמה ייחודית, השונה מכל המלחמות בתורה, ובוודאי ייחודית מאד בנוף המלחמות של הימים ההם. בנוהג שבעולם, שמלחמות פורצות סביב מאבקים על אינטרסים מעשיים – שטחי קרקע, מים, שליטה כלכלית, רצון לחירות ועוד. כשמלחמות כאלו פורצות עם עם ישראל, הרי שמאחורי הקלעים מתרחש גם מאבק רוחני, לדוגמא – מלחמת עמלק, שבאו לפגוע פיזית בישראל, ומאחורי הקלעים מסתתר מאבק רוחני. ובכל זאת, רוב המלחמות בתורה החלו כמלחמות על אינטרסים מעשיים.

והנה, בפרשתנו אנו יוצאים למלחמה להכרית את המדיינים שהחטיאו אותנו. המדיינים לא איימו עלינו פיזית, אך פגעו בנו רוחנית, ועל כך המלחמה.  מלחמה על ענייני הרוח. (בזה, הקדימה מלחמת מדיין את 'מלחמות הדת', שפרצו בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, ושממשיכות עד ימינו אלה).

בהמשך, הפרשה עושה כביכול פרסה ופונה לכיוון הפוך. התורה מפרטת באריכות את רשימת השלל ממדיין ואופן חלוקתו, וחוזרת ומפרטת את רשימת כמויות המכס שהעלו הלוחמים והעם לכוהנים והלויים שומרי משכן ה'. הפירוט כל כך נרחב, עד שמופיע שמהחמורי נתנו מכס לה' – "אחד ושישים" (לא, לט). הווי אומר, שיש חמור מדייני אחד, חמור פשוט מהאורווה, שזכה שספרי התורה בכל הדורות כשרים ושלמים רק אם יזכירו אותו במילה – 'אחד'. ונשאלת השאלה – הכיצד מהגובה הרוחני האדיר של מסירות הנפש במלחמה על הטוהר הרוחני של ישראל, אנו פונים לענייני השעה ועוסקים בחמורים ובבקר?

(אכן, הרמב"ן במקום שואל – מפני מה התורה האריכה ופירטה זאת? ועונה, שהפירוט הוא כדי ללמד שהיה כאן נס בכך שאף אחד מבעלי החיים לא מת בזמן שעבר בין לקיחת השלל להרמת המכס. וכבר הקשה אור החיים הקדוש (לא, לב), שבזמן מועט כזה אין כאן נס, וגם מה העניין להאריך בכתוב בשביל זה, ותירץ באופן אחר).

והתשובה – בזה ייחודה של תורתנו ועבודת ה' שלנו, חיי השעה הם מסד לחיי הנצח. את בעלי החיים מרימים כתרומה לשומרי משמרת משכן ה'. כך הופכים את נכסי העולם הזה כמסד להחזקת חיים של קודש.

ויהי רצון שנלך בדרכיו, ונרבה בעולם את טובת חיי השעה ואור חיי הנצח!