ט' באב: כבר לא 'בזויה ושוממה'

סיפור אישי על תפילה מרגשת וייחודית עם הרב גורן זצ"ל במרחק של מטרים אחדים ממקום המקדש

מנחם רהט , ז' באב תשע"ח

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1.היה זה בשעת מנחה של תשעה באב, אי שם בשנות השמונים של המאה שעברה. בקרב קבוצת חברים פשטה השמועה, שהרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, זצ"ל, עולה מאז שנת תשכ"ז, שנת שיחרור ירושלים והר הבית, מידי תשעה באב, לקומה השניה של בנין ה'מחכמה' שבגבולו המערבי של הר הבית.

מן החלונות הגבוהים נהג הרב להשקיף בעיניים מצועפות דמעות של צער, לעבר פירחחים ערביים קולניים, ששיחקו כדורגל תוך כדי ציחקוקים וצעקות, ברחבת הר הבית, ממש ליד כיפת הזהב הסמוכה, כאילו היה זה מגרש מישחקים שכונתי.

אכן, זה היה מנהגו של הרב גורן, לעלות פעמיים בשנה אל בניין המחכמה, שיש אומרים שאף הוא בתחומי הר הבית ושהביקור בו טעון טבילה ומנעלי בד: במנחה של תשעה באב ובנעילה של יום הכיפורים. בכל ימות השנה שימש מבנה המחכמה בסיס קדומני של מג"ב בהר הבית, בשל התצפית הנהדרת מחלונותיו אל רחבת ההר המרוצפת וכיפת הזהב הסמוכה ממש. פעמיים בשנה הפך אולם המחכמה לבית כנסת, בו הצטופפו כמה עשרות מתפללים שביכו את חורבן הבית, במרחק של מטרים ספורים ממקום מקדשנו.

    2. באחד מימי ט' באב, לפני פחות משלושים שנה, הצטרפתי לתפילה המרגשת סמוך ונראה להר הבית. יחד עם הרב גורן צפינו בלב נחמץ ברחבת הר הבית הסמוכה, שהפכה למירמס. שוטרי מג"ב, הרגילים למחזות המבזים הללו, הסבירו ש"זה מה שקורה כאן כל יום". הגיב הרב גורן עם דמעות בעיניו: "על הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו".

אחר שהתעשת קמעא ממראות ביזוי הקודש, התעטר בטלית ותפילין. היתה זו תפילת מנחה ייחודית, שבה הנהיג הרב גורן הנהגות שאין להן אח ורע בעולם היהודי.

כך למשל דרש, שבחזרת הש"ץ יאמרו, כל אימת שמזכיר הש"ץ את שם ה' באחת הברכות, לא את 'ברוך הוא וברוך שמו' כמקובל, אלא ינהגו כדרך שנהגו במקדש עצמו ויאמרו: 'ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם' (ע"פ הרמב"ם בהלכות בית הבחירה). בסיום כל ברכה נדרשו המתפללים להמיר את ה'אמן' השגור ב'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (ע"פ תוספתא ברכות ז' כ"ג) – ובקול רם.  

אף שבמנחה של ט' באב אין אומרים קינות, נהג הרב לומר חלק מן הקינות שנאמרו בבוקר. מרשימה במיוחד היתה הקינה המרטיטה עד דמעות: "בצאתי ממצרים... בצאתי מירושלים...", ולא רק בגלל תוכנה המרגש, אלא גם בזכות הנעימה הפורטת על נימי הגעגועים לבנין בית ה', שנצרבה בזכרוני עד עצם היום הזה.

3. אבל שיא ההתרגשות היה בעת אמירת תפילת נַחֵם בברכת 'ולירושלים עירך'. הרב גורן דרש שתיאמר בנוסח שהוא תיקן, אשר חולק לנוכחים, ובו גם דברי הסבר קצרים. לאחר התפילה אמר שאין לומר את הנוסח המודפס בסידורים: 'הבזויה והשוממה', שהרי כל האומר זאת הרי הוא דובר שקרים לפני ה'. את הפסוקים: 'האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב, והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה; ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון', החליף במילות נחמה.

הרב גורן ידע כמובן שעדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. עדיין ירושלים אינה שלימה: אין לנו לא מקדש ולא מזבח, לא כהן ולא נביא. הגאולה השלימה טרם הגיעה, אבל ירושלים, העיר הגדולה בישראל, כלילת יופי, בשליטת עם ישראל, כבר באמת אינה 'בזויה ושוממה', 'כאישה עקרה שלא ילדה'. וכיצד נמשיך בשיגרת תפילה שתיארה מצב שהיה ואיננו?

4. ובאותו עניין: השבוע הלך לעולמו הלמדן הצדיק, הפוסק המקובל, הפילולוג והסופר הפורה רבי שְׂרָיָה דַבְּלִיצְקִי זצ"ל, מתלמידיו של החזון איש, שעל אף היותו איש המחנה החרדי ליטאי, צידד בחום בעליית יהודים לאזורים המותרים בהר הבית, ובאמירת הלל ביום שיחרור ירושלים, ומראשוני המעוררים לעליה להר. לא היה זה מקרה שהוא נתבקש לישיבה של מעלה דווקא במוצאי ראש חודש מנחם-אב.

כבר בשנת תש"ם (1980) פנה אל הרב הראשי דאז הרב עובדיה יוסף, וביקש שיתייחס לקריאת רבני הציונות הדתית: הרבנים מרדכי אליהו ושאר ישוב כהן (זצ"ל) והרבנים דב ליאור וחיים דרוקמן יבלח"א, לעידוד העלייה להר הבית: "ידועים דברי הרמב"ן שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, [נגרם] משום שהעם לא התעורר לבניין ביהמ"ק, ומי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו, לא נובעות מהאדישות להר הבית".

5. אף שמדובר ברבנים 'מיזרוחני'קים', תמך בהם הרב דבליצקי, ופנה אל הרב עובדיה, שיצטרף לקריאה לעלות להר הבית: "מה טוב ומה נעים אם הרב היה משמיע דברו" בקשר לקריאת הרבנים, וביקש מהרב הראשי שיתייחס בחיוב לעליית יהודים לאזורים המותרים, כדי להגביר אחיזתנו בהר. הוא הזכיר שיש "מקום מסויים שלגביו אין שום חשש כניסה", וביקש שהרב עובדיה ייחד דברים להיתר, "אשר ע"י אחיזתנו בו, היתה מתגברת אחיזתנו על כל מקום מקדשנו ותפארתנו שייבנה בב"א". בכך הצטרף לרבנים החרדים שצידדו בעלית יהודים להר הבית ובהם הרב צבי פסח פרנק, הרב ישראל יעקב פישר, והרב נחום רוזנטל, כולם זצ"ל, ויבלח"א הרבנים גולדברג, מלינוביץ', מזוז, טנדלר, ברנד ועוד, המצדדים בעלית יהודים - בקדושה ובטהרה כמובן, כמתחייב מדין מורא מקדש - להר בית ה'.

חרדיותו של המקובל הבני-ברקי הישיש, שהלך לעולמו בגיל 93, לא מנעה ממנו גם לצדד באמירת הלל מתוך רננה והודיה, ביום ירושלים. "אינני מבין", אמר, "כיצד יהודים כופרים בנסי המלחמה ההיא, ואומרים ביום חשוב זה תחנון, ונמנעים מהודיית הלל". איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.