איך אפשר להתרגש בקינות?

מאיר יהודה ברגר , ז' באב תשע"ח

מאיר יהודה ברגר
מאיר יהודה ברגר
צילום: יח"צ

אחד המצבים שלטעמי, הכי מתסכלים ומחלישים את האדם בחיים, הוא מקום שבו השכל מנסה לתקשר עם הרגש אך לא מצליח. מצבים אלו יכולים להיות הן במצב של צער והן במצב של שמחה.

הניתוק הזה קורה ללא מעט אנשים, בזמן אמירת הקינות בתשעה באב.

הקינות יחד עם קריאת מגילת איכה, הינן האמצעים החזקים ביותר להתחבר למהות היום, להצטער בצער החורבן ובגרורותיו, הואיל והן פונות אל הרגש, מדברות את שפתו ופורטות על נימים עדינים. ניתוק מהן, משאיר את המתענה מחוץ למהות היום, אמנם מבחינת מעשה הוא צם ומצטער ואולי אף עושה תשובה, אך מבחינת הלב הוא חסום.

החסימה הזאת, מייסרת כל לבב אנוש החפץ להצטער בצער אומתו.

שכן מצד אחד, לפי השכל והמודעות, היית אמור לחוש אבל וחורבן, היית אמור להתרגש, להזיל דמעה, על חורבן בית ראשון ושני, על נחלי דם, על גלות וצער השכינה, על גלויות וצרות העם שרחבות כים ומרות כלענה, על צרות כלליות ופרטיות שמאז החורבן ועד עתה, על נפילת גאוותן של ישראל, על הפירוד בין הדוד לרעיה, על הכפירה והריחוק מהתורה, על מאיסה בארץ חמדה ועוד ועוד...

אבל הלב דומם, לא נע ולא זע, ואתה מרגיש מנותק רגשית...

זה מחליש אותך, ואתה שואל את עצמך, האם אני שייך באמת ליום הזה? מה רלוונטי בו מבחינתי?

אולי אמירת הקינות היא מנהג של הדור הקודם וכבר לא רלוונטית?

אולי בדורנו עדיף לעשות סימפוזיון, בנושאים הנ"ל, או לראות איזה סרט שממחיש את החורבן?

אז לפני שמוצאים פתרונות אחרים, בואו וננסה לעבוד על השורש, על הניתוק בין השכל לרגש.

ראשית נשאל, האם ניתן להפעיל בצורה יזומה את הרגש?

כתלמידי משה רבנו, התשובה לנו היא ברורה: אפשר!

שכן אנו רואים שהתורה מצווה אותנו בכמה מצוות הקשורות לרגש כמו האהבה והשמחה, סימן שאפשר.

לכן השאלה העיקרית שצריכה להישאל, היא כיצד מפעילים את הרגש?

אמנם השאלה הזאת היא שאלה רחבה מאוד, ומצריכה מענה רחב ועמוק. אך ננסה במאמר זה להיות נקודתיים ותמציתיים, עד כמה שניתן.

מבנה הנפש והיחסים בין כוחותיה

הנפש כוללת בתוכה מספר כוחות (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק א'). לכל כוח יש לו את התפקיד ו"גבול הגזרה" שלו, אך מצד שני, כל כוח תלוי ומשפיע לאחרים.

הואיל וכוחות אלו מחיים את הגוף, יש כוחות שיותר קרובים לתכונות החומר, וישנם שנחשבים לרוחניים יותר. נעסוק כעת רק בשני כוחות עיקריים: רגש ושכל.

מה היחס ביניהם?

הרגש הוא כוח בנפש שקרוב לתכונת הגופניות. הגוף, הוא חומרי, וטבע החומר להתעורר כאשר נוצרת נגיעה והשפעה ישירה, במקום ובזמן מחומר אחר. לכן הרגש, ככוח חומרי בנפש, מתעורר רק כאשר הנושא שעומד מולו הוא נוגע ישירות באדם ושייך למעגל החיים שלו. לדוגמא, מתי אדם יכול להתרגש בלוויה? רק כאשר הנפטר קרוב למעגל החיים שלו בצורה כלשהיא, וככל שהוא היה משמעותי בחייו, כך הצער גובר וממילא מפעיל את כלי הרגש המרכזי: הבכי. ולהיפך נכון הדבר גם ביחס לשמחה. (עין אי"ה שבת א', פרק א', פ"ח)

לעומת זאת, תכונת הרוחניות היא חוסר שיעבוד לזמן ולמקום, השכל הוא כוח יותר רוחני מהרגש, ובתור שכך, הוא יכול לגעת במרחבים הרבה יותר עמוקים ורחבים, ולהתחבר לאמיתות ולתובנות בלי קשר למקום ולזמן. למשל: היהדות כבר אלפי שנים אוחזת באותן מושכלות ואמונות יסוד. אני יכול ללמוד רמב"ם ולהבין בדיוק מה שהוא כתב.

מה משמעותה של חלוקה זאת? ומה הקשר לענייננו?

הצבנו את הסתירה בין השכל שמסביר לנו ש"כאן אמורים לבכות", אך הרגש שלנו לא נענה.

לפי מה שאמרנו, הואיל והשכל אוחז במרחבים ובטווחים ארוכים יותר מהרגש, הוא יכול לחבר את הרגש אליהם, למרות שהקינות עוסקות באירועים מהעבר.

לכן אם ניקח את כוח השכל, נרחיב ונעמיק אותו מעבר לנתינת פקודה טכנית לרגש: "תתרגש עכשיו!", נוכל להשתמש בו ולקשר את הרגש להתעורר, גם שהאדם רחוק כרחוק מזרח מאותם אירועים.

יש לזכור כי בכל התרגשות, השכל נמצא שם ומשפיע על הרגש לתפקד.

לדוגמא: כשנפטר לאדם קרוב, כיצד הרגש שלו מתעורר לבכות ולהצטער?

השכל קובע לרגש שהמצב הוא סופי ובלתי ניתן לשינוי, וממילא הרגש מתעורר ומציף את האדם בצער עמוק.

אז אם כן, אלו אמירות בעת אמירת הקינות יכול השכל לומר לרגש והוא יושפע?

  • ריכוך מטרות  - יש להקדים התבוננות לאמירת הקינות, התבוננות פירושה מחשבת עומק העוסקת בשאלה: מה משמעותם של חורבן בית המקדש, גלות, נפילת גאוותם של ישראל, פירוד בתוך עם ישראל? ועוד ועוד  עבורי, עבור עם ישראל ועבור העולם כולו. ההתבוננות הזאת אמורה להתבצע כבר בתשעת הימים, זאת משמעות ההלכה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (שו"ע או"ח תקנ"א) המיעוט בשמחה מפנה לנו מקום להתבוננות, להבין איזה אסון נורא זה חורבן בית המקדש, עד כדי כך שהוא משפיע על החיים הפרטיים שלנו! כאשר אדם נכנס מתוך התבוננות קודמת לאמירת הקינות, הלב כבר מרוכך ומוכן להתפעל.

  • ה"אני" הרחב – כפי שהזכרנו, תכונת הרגש להתעורר ממגע ישיר עם מושא הרגש – נוגע לי – התעוררתי, לא נוגע – לא התעוררתי. ביחס לקינות, ככל שאחבר את עצמי למימד רחב יותר של ה"אני", כך המגע עם הקורות את עמנו בעבר, יגעו בי וירגשו אותי. ככלל נדמה שרוב היהודים מזדהים כיום עם עם ישראל במציאותו בנוכחית: עם ריבון בארצו, שמתנער יום יום מעפר הגלות ולעיתים אף מתקשה להיפרד ממנה. אך כמה מאתנו, יזדהו עם היהודים מבית ראשון? יהודים בפרעות ת"ח ות"ת? הרי הם חיו במצב צבירה אחר מאיתנו?!

אם אינני מזדהה איתם, כיצד אוכל להזיל דמעה על אסונותיהם ושברם?

הדרך להזדהות, היא להרחיב את תפיסת ה"אני" שלי. המבט על עצמי, כבן 20 / 30 / 70, הוא מבט חלקי, שכן האמת היא שאני בן 3800 שנה, אני אחד מאיברי האומה המופלא, אני חלק הסיפור הגדול הזה, מהשיעור הגדול בהיסטוריה, המלמד כיצד מקימים אומה שלמה שדבקה באלוקים בכל מצב, כיצד מחברים בין שמים וארץ! ובתור אחד שכזה, אני מחובר לכל דור ודור, כואב את כאבו ושמח את שמחתו! ככל שאפנים את המבט הזה, אוכל להזדהות עם תיאורי החורבן.

  • דמיין אותך שם – יש לך דמיון? היעזר בו בקינות! נסה לדמיין את עצמך בחוסר אונים כאשר חיילים זרים נכנסים לעיר שלך, משתלטים על הכל, הורגים ובוזזים ועוד ועוד. נסה לדמיין מה היתה ההרגשה אילו חלילה חלילה, מדינת ישראל היתה נכבשת. איזה צער אין סופי, מפלה לאומית קשה, אווירת דכדוך חונקת. כמו כן, הקירבה שלנו לשואה, עוזרת לנו להקיש בין האירועים ולדמיין משמעותם של גלות, רצח ואסון לאומי אדיר מימדים.

  • מה הנושא? – השכל שלנו עוזר לנו להתחבר למה שאנו עוסקים בו, ברגע שהוא מברר את השאלה: "מה הנושא?". אחד הקשיים המונעים ממני להתחבר למה שאני אומר בתפילה או בקינות, הוא העובדה שאני רץ מפרק לפרק מקטע לקטע ומברכה לברכה, ובראש הכל נעשה סלט אחד גדול של מלל, תחינות, בקשות, שירות ותשבחות, ששורה תחתונה, אני יכול לסכם בכמה מילים...

זאת התנהלות לא נכונה בתפילה, שכן לכל פרק, קטע או ברכה, יש נושא אחר. ברגע שאני יודע מה הנושא, אני ממוקד ויכול להבין בקלות יותר מה אני אומר, וממילא להתחבר למילים. ביחס לקינות, העסק די פשוט, הואיל והקינות עוסקות במספר נושאים שדי חוזרים על עצמם: קינות על ירמיהו הנביא, על דמו של זכריה ועל מספר מדרשי החורבן וכדו'

  • מה אני אומר? – הקינות (בעיקר האשכנזיות), לא מובנות כל כך, שכן העברית בהן היא פיוטית ומסורבלת, לכן חשוב מאוד ללמוד את פירוש הקינות. ללא הבנה מה אני אומר, אינני יכול להיכנס בשער של אמירת הקינות, וממילא לא להתחבר אליהן. כיום ניתן למצוא ספרי קינות עם פירוש מצויין, כך שמי שרוצה להבין - יכול. (אגב, לא סתם לא פתחנו בנקודה זאת, שכן קשה לומר שבדורות הקודמים בגלות ידעו יותר ערבית מדורנו, ובכל אופן אמירת הקינות היתה אירוע מלא ברגש (כך מתארים זקנים מהדור הקודם), יוצא מכך שהעיקר איננו הבנת המילים, אלא היכולת לקשר את הרגש לצערו של יום תשעה באב).

  • חשיבות ומרכזיות הרוחניות בחיים שלי – החיבור לקינות, הוא תוצאה של עבודה שנתית. ככל שהרוחניות, הקדושה, התורה, חכמיה והקדוש ברוך הוא, לוקחים אצלי חלק גדול ומשמעותי יותר במהלך היום היום, כך אני יכול להתחבר לנקודת החיסרון שלהם שניבטת ממסרי הקינות. הרי מעבר לנפילת ממלכת ישראל, רצח, הגליה והתעללות במהלך הגלות, שכולם מבטאים את צער האדם, עיקר הצער שצריך לקחת מקום בלב, הוא הצער על שכינתא בגלותא על הנוכחות האלוקים, על החיות של הקודש ועל קרבת אלוקים, שאבדו לנו בחורבן הבית, שהן עיקר עניינו וחידושו של עם ישראל בעולם. זה יכול לקרות רק אצל מי שהרוחניות לוקחת אצלו חלק משמעותי מחייו - נקודה למחשבה ולעבודה.

  • אנחנו יכולים להבין יותר – במבט שטחי נראה כי בדור שלנו, לא ניתן להתחבר לצער ביום הזה, הואיל ואנחנו נמצאים במצב כל כך שונה, בו עם ישראל חזר לבמותי ההסטוריה כעם עם עוצמה מדינית, כלכלית, מדעית ורוחנית אדירה. רוב המציאויות שאנו מזכירים בקינות לא שייכות להיום, והנה עוד סיבה לריחוק הרגשי מהן (אמנם, גם במובן הגשמי, אינני נמצאים במקום שהיינו יכולים להיות בו. הרבה מאוד צרות קשות, פרטיות ולאומיות פוקדות אותנו והן עדיין מנת חלקנו, ושורשם נעוץ באותה "בכיה של חינם" שמפלחת את חיינו הלאומיים כבר אלפי שנים, כפי שנסביר בהמשך).

אלא שלמיעוט הבנתי, דווקא בדור שלנו, ניתן להבין ולהתחבר לעיקרו של הצער ביום הזה, הואיל ובתקופתנו, נראה שאנחנו במקום טוב, גם בלי בית מקדש, לכן דווקא משום שהחומר כיום במצב טוב מאוד, אנו יכולים להבין את עיקר עניינו של בית המקדש, שהוא לא מכשיר לחומר אלא בעיקר כמקום שמרים ומחיה את הרוח, מזרים את הנשמה לחיים הלאומיים, מקשר באטמוספרה מרוממת את האדם לאלוקיו. אנו יכולים להבין את הצורך במציאות רוחנית אחרת, שתרים את קרן התורה והאמונה, בעצם מציאות מקום לחיבור הכי פנימי לפרט ולכלל בישראל. ניתן עוד להרחיב עוד ועוד בנקודה זאת, אך תן לחכם ויחכם עוד.

  • חיבור הצער הנוכחי לשורש – ביום יום, כולנו נתקלים בלא מעט מחדלים וכשלים חברתיים, רוחניים ולאומיים. מה השורש של כולם? חורבנו של בית המקדש, ניתוק בין הדוד לרעיה. הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ד:) מספרת על שכנתו של רבן גמליאל "שמת בנה והיתה בוכה עליו בלילה. שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה, עד שנשרו ריסי עיניו". מדוע בכה רבן גמליאל ועל מה בכה? במדרש איכא רבה מוזכר כי כששמע את הבכי שלה הוא נזכר בחורבן בית המקדש ולכן בכה. מה הקשר בין הבכי של האישה שעורר את רבן גמליאל לבכות על חורבן בית המקדש? אלא שניתן להסביר שרבן גמליאל, הבין שמיתת הבן, הינה חיסרון בעולם, שהוא תוצאה מחורבן המקדש, וממילא הבכי שלה עורר אותו לזכור את מקור הצרות ולכן בכה על כך. לפי זה, הננו נקראים להורות לשכל שלנו בתשעה באב, להיזכר בכל הבכי ששמענו ונתקלנו בשנה האחרונה, לכל הצרות והמצוקות, ולחבר את כל אלו לחסרונו של המקדש. פעולה שכלית זאת, תעורר את הרגש אחריה.

כולי תפילה שדברים אלו יוסיפו, ירחיבו ולא, חלילה, יצמצמו את דעתם של הקוראים, ויועילו לרבים להצטער בצער השכינה ביום תשעה באב הזה.

ונזכה שיתקיים בנו מאמר חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה"!

ונזכה עוד בימינו לבניינו של בית ד' בירושלים הבנויה!