אבל העבר או פעולה לעתיד?

הרב נתנאל יוסיפון , י' באב תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

באחד ממסעותיו של הרב החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ראה הרב נשים שניקו, שטפו וצבעו את ביתן בצהרי תשעה באב. החיד"א ראה בכך מעשה של שמחה, המחלל את יום אבל החורבן, ודיבר בחריפות עם רבני המקום, שיבטלו את המנהג.

בשובו מבית הכנסת, ראה שהנשים מסתודדות ומצביעות עליו. החיד"א שאל את המתורגמן – מה הן אומרות, והלה תרגם את דברי אחת מהן: "הרב הקדוש מירושלים אמר, שהמשיח לא יבוא השנה".

הרב תמה על דברי האישה, והיא הסבירה לו שבכל שנה הן מכינות את הבית לבוא המשיח בתשעה באב, ואילו השנה נאסר עליהן להתכונן לבואו.

בעקבות דבריה, חזר בו החיד"א מדבריו, ואמר: "יש להודיע שחייבים לסייד גם השנה. אם נהגתן לסייד רק חדר – סיידו את כל הבית. אם השתמשתם בצבע – השתמשו השנה בצבע היפה ביותר. ואולי בשל כך יבוא המשיח עוד היום". (חכמה מקדם עמ' 196).

לסיפור זה יש שני מסרים מרכזיים. המסר הראשון עוסק בחשיבותם של מנהגי ישראל. (במסר זה עסקתי בבימה זו לפני כשנה וחצי). המסר השני עוסק בציפייה הממשית ובעשייה לקראת הגאולה הקרובה, ובכך נעסוק לקראת תשעה באב.

משחרב בית המקדש, תיקנו לנו חכמי דור החורבן ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, שורה של תקנות לזכר המקדש החרב. וכך דרשו את הפסוק – "ציון... דורש אין לה", כאן מקונן הנביא על שאין דורשים את ציון, ללמדינו שעלינו לדורשה. 'מניין לנו שעושים זכר למקדש...ציון היא, דורש אין לה, מכאן שצריכה דרישה' (ר"ה ל. בתרגום חופשי).

בן ימינו, שקורא את דברי הגמרא, יכול לשאול – אולי הכוונה ב'דרישה', שעלינו לפעול ולעשות למען גאולת ציון, וכיצד למדה הגמרא שעלינו לזכור? זכרון הוא בעיקר זכרון העבר, ואילו דרישה היא בעיקר דרישת העתיד.

למעשה – צפה ועולה כאן שאלה גדולה, המטרידה רבים מבני דורנו, האם עיקר העניין לעסוק באבל ובחסרון העבר או לפעול ולעשות למען בניין העתיד?

אכן, מי שיעיין היטב בתקנות 'זכר למקדש', המופיעות שם בגמרא, יגלה שלא רק זכרון העבר מצוי בהן, כי אם גם זכרון ודרישה צופת פני עתיד. כך מצינו שהתקין רבן יוחנן בן זכאי, ש"יהא יום הנף, כולו אסור". כלומר – בעיקרון, בעת המקדש, מותר לאכול מהתבואה החדשה רק מעת הנפת העומר, לעומת זאת בעת החורבן מותר לאכול מהחדש כבר מהזריחה. באו חכמים והתקינו, שגם בעת החורבן אסור לאכול ביום הנפת העומר מהתבואה החדשה, מפני ש"מהרה יבנה המקדש", וחששו שיבואו לאכול מהחדש כבר מהזריחה. אם כן, יש לנו גם תקנה, המכינה אותנו כבר לבניין המקדש העתידי.

אמת, בכל ימי הגלות, ניטלה מעמנו האפשרות המעשית לפעול לדרישת ציון בדרך מעשית, וכך הדרישה הייתה בעיקרה זכרון העבר. היום המרכזי המוקדש לזכרון זה הוא תשעה באב, היום המר והנמהר, "יום חייב", יום חורבן בית מקדשנו ותפארתנו. ביום זה, גם מי שעוסק כל ימות השנה בבניין והתקדמות, יושב לארץ אפוף אבל, ועוסק בחסרון.

לעומת זאת, עם התקרבות פעמי הגאולה, הלכה אט אט ושבה לעמינו היכולת לפעול מבחינה מעשית למען קידום הגאולה. ממילא 'הדרישה' הולכת והופכת מזכרון העבר לדרישה ופעולה לעתיד, הן מבחינה רוחנית הן מבחינה מעשית.

ועדיין, לעניות דעתי, גם בימינו, עת יש ביכולתנו לפעול מבחינה מעשית לקידום הגאולה, וזו הדרך העיקרית בכל ימות השנה, הרי שבתשעה באב יש להדגיש את החסרון והאבל. ראייה לדבר - הלכה פסוקה בידינו, שביום זה אין לומדים תורה, חוץ מפסוקי ואגדות החורבן או הלכות אבילות.  לכאורה, היה מקום ללמוד את הלכות בניין בית הבחירה, המלמדות ומעוררות לבניין המקדש העתידי. מכך שחז"ל התירו את לימוד החורבן והאבילות, ואסרו את לימוד ענייני המקדש, נמצאנו למדים שביום זה עלינו להיות שקועים בהרגשת החסרון.

ועומק יש בדבר, שהרי דווקא החסרון הגדול בן אלפיים שנות חורבן, גורם לעם ישראל להגביה את כנפי החזון ולחלום לתיקון גבוה ומרומם הנותן פשר לשבר כה גדול. מי שמתעורר לתיקון מהיר, יכול לעיתים לקצץ בגבולות החזון. לכן, חשוב שנשמר את עומק השבר, וכגודל הצער והחסרון, כך גודל הציפייה והחזון.

אמירה זאת מבטא הרב החיד"א, באומרו שביום זה אין לנקות ולצבוע את הבית. עלינו לעסוק רק בשבר ובחסרון. והנה, דווקא מתוך מעשי הנשים הפשוטות, הוא רואה שיש להשלים את התמונה.

"הנח להם לישראל, שאם לא נביאים הם, בני נביאים הם". הגיע צהרי תשעה באב, זמן בו נולד המשיח. והאישה – כנסת ישראל, חשה במעמקי לבבה, שהזמנים מתחלפים הם, והגיע הזמן להתנער מהעיסוק בזכרון העבר בלבד, ולצרף לו גם דרישת עתיד.

אכן, מנהג ישראל, שבתוך הצער והשבר על החורבן, אנו מצרפים מחצות היום גם עיסוק בכמיהה לבוא משיח. ובדורות האחרונים, גם בכל ימות השנה, החל עם ישראל להתנער מהאפר, ולעסוק ולפעול להשבת שכינה לציון.

ויהי רצון, שכדברי רבי יהודה הלוי – 'ירושלים לא תבנה כי אם כשיכספו אליה ישראל תכלית הכוסף, ויחוננו עפרה', נמשיך כולנו לחלום את החלום הגדול, נגביה עוף בחזון הגדול, ומכוחו נתעורר לפעול ולעשות להשבת השכינה בציון, לבניין המקדש בימינו!