לא צריך אפוטרופוס  

ליאור אבנרי , י"א באב תשע"ח

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

כולם מכירים את הכלל הידוע "אין אפוטרופוס לעריות". זהו משפט שזורם עמוק בוורדים של החברה הדתית, הוא עוזר לסמן גבולות במרחב הבין מגדרי וגם מנסה לחסן אותנו משבר ומאכזבה אל מול ידיעות מרעישות ומפתיעות לכאורה על קריסות של צדיקים וחסידים בתחום המיני .  

הגמרא לא עושה הנחות וקובעת בצורה נחרצת: "אפילו חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפיטרופוס על עריות" (ירושלמי, כתובות א, ח) .

ההנחה היא שהכוח המיני באדם חזק יותר , עמוק יותר וראשוני יותר מכוחות האגו הקלאסיים, מהכוחות המודעים ומהאידיאולוגיה שמכוונת אותנו. אם לדייק יותר הכוח המיני הוא לאו דווקא "חזק יותר" בערך מוחלט -אבל הוא בהחלט מסוגל להכריע את האדם ברגע נתון ספציפי . וההנחה הזו תקפה, אומרים חז"ל, לגבי כל אדם.

אולי מעט מפחיד להתבונן על כוחות פנימיים ולעמוד מול חוסר היכולת לנווט אותם בצורה מושלמת מבפנים, אבל חז"ל העדיפו להסתכל לנו בעיניים ולצייד את האדם בסייגים חיצוניים תוך כדי שהוא ער להתרחשות הפנימית ומכיר בה.

אין כאן דמוניזציה של הכוח המיני ולא ניסיון להכחיד אותו אלא דווקא היכרות ועמידה על טיבו של האדם ברבדיו השונים.  ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שהשיח הזה יכול ליצור הילה מרתיעה סביב האנרגיה המינית העוצמתית ותחושה שהעולם הרוחני-דתי מצוי תמיד עם עין אחת פקוחה ובעמדת התגוננות מול המיניות...

אבל, האמת, שמבט נוסף בתפיסת חז"ל מזכיר לנו שהתמונה הרבה יותר מורכבת ושבמובן מסוים ניתן בהחלט לומר בקול צלול ובוטח : "יש אפוטרופוס" :  

"'סוגה בשושנים'- שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות.

והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת?

אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים - לא יפרצו בהן פרצות." (בבלי,סנהדרין ,לז .)

[תרגום והסבר בסיסי :

"סוגה בשושנים" (את הציטוט משיר שירים "בטנך ערמת חיטים סוגה בשושנים" דורשים: ) שאפילו אם הגדר היא רק גדר של פרחי שושנים לא יפרצו אותה.

וזה שאמר אותו מין לרב כהנא: אמרתם (בהלכה היהודית) שנדה מותרת להתייחד עם בעלה . האם יכול להיות שתהיה אש בנעורת ואינה נתפסת ומתפשטת?(כלומר לא יכול להיות שבני הזוג יעמדו באיסורי הנידה..)

אמר לו רב כהנא: התורה העידה עלינו שאנו בבחינת "סוגה בשושנים"- שאפילו אם הגדר היא גדר של פרחים אין חשש שיפרצו אותה. ]  

גם בין איש ואשה הנשואים זה לזה יש זמני היתר וזמני איסור, זמני קרבה וזמני ריחוק, חלק נכבד מן הזמן איש ואישה אסורים בקרבה זה לזה, אסורים באיסור חמור (איסור כרת), ובכל זאת אף אחד לא חושד בהם שיבואו לידי עברה: כיצד מותרים הם להתייחד זה עם זה- שואל אותו מין את רב כהנא? איך יכול להיות שהאש לא תתפשט בנעורת?... איה כל האזהרות החמורות ש"אין אפוטרופוס", מדוע כאן אין צורך בסייגי סייגים אלא מספיקה גדר סמלית של שושנים?...

אפשר להיות ציני ולומר : לנשואים "פת בסלם" במובן המצומצם, כלומר- בין בני זוג התשוקה כבר כבושה, הכוח המיני סובל בפיחות בעוצמתו ורעמת תלתליו הוסרה... אך אפשר לנסות להעמיק עוד קצת:

ניתן לראות שהכוח המיני אינו לגמרי עיוור.. בתוך מערכת זוגית של איש ואשה הנחת העבודה היא שהוא כוח חיובי, מוכל , מווסת, שעובר תהליכי עיבוד ואינטגרציה. בעריות-אכן  אין אפוטרופוס, אך באישות בין איש לאשה- המצב אחר. בזוגיות יש יכולת להתייחס לכח המיני כחלק מהתמונה ולא כגורם חוץ שאין לו מקום. מי שיש לו מקום- מסוגל להיות על מקומו. מי שאין לו מקום- ידחוף ויפרוץ ויגנוב לו מקום.

לומר שהכוח המיני הוא כוח שאין לו אפוטרופוס זו אמירה תלוית הקשר: כשנפגשים עם הכח במרחב של איסור ("עריות") קיים מתח ופער שלא ניתן לגישור, מתח ופער שיוצרים אנרגיה שמסוגלת להיות עוצמתית ביותר ובמצבים מסוימים להכריע כל אנרגיה אחרת שמתמודדת מולה.

אך בזוגיות יש כבר פנים. נמצאים זה מול זה , הקישור שבינם חובק, הוא מכיל את המיניות אך גם חופף עליו ומביט בפרספקטיבה רחבה יותר..

כשנפגשים עם הכוח המיני בתוך סביבת עבודה של היתר: הוא ממש בסדר... הוא יכול להיות עוצמתי , משמעותי , מלא תשוקה ושמחה, גם שובב ולא תמיד תמים,  אבל ברירת המחדל היא שהוא לא בלתי ניתן לעצירה , שהוא לא הרסני ושתלטן. במצבים אלו לא רק ש"יש אפוטרופוס" אלא שלא זקוקים כלל לאפוטרופוס... נותנים לזוג את החרות להיות מי שהם, זה עם זה, האמון עצום,  וכשצריך- גדר של שושנים מסמנת להם גבולות ותיחומים...  

רב כהנא (אותו רב כהנא שנכנס תחת מטתו של רב ולמד ממנו על מקומה החיובי של המיניות בקשר האישות) מנסה לא רק להסביר לשואל את החלוקה האנליטית בין "אין אפוטרופוס לעריות" לבין האמון המוחלט שניתן לאיש ואשה במתרחש בביתם גם בזמני האיסור, הוא מנסה לחבר אותנו גם לאווירה שסביב הכח המיני בעולם הזוגיות: אווירה בה הסייג עדין, מובן, מקובל, תומך ובעל יופי יחודי: "סוגה בשושנים".